יום שבת, 28 בספטמבר 2013

יומן פסטיבל: 27-28 בספטמבר - ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה


ביום האחרון שלנו בפסטיבל, תכננתי לראות שלוש הצגות. את ההצגה שלבסוף נראה בתשע, תכננתי לראות דווקא בצהריים. אתר הפסטיבל טען בתוקף, שזו הצגה סגורה לקהל הרחב. ויתרתי על ההצגה הצ'יליאנית, למרות החוויה הנהדרת שהיתה לנו לפני שנתיים מהצגה אחרת של אותה להקה. לפיכך, היום מתחיל בצורה רשמית רק בשבע בערב, וממשיך בהצגה הסינית בתשע. גיל ואני יוצאים לתור את העיר, ומטיילים למיקום המרוחק של האולם שבו נצפה בהצגה האחרונה. אנחנו מודדים עשרים ושלוש דקות מהאולם המרוחק לאולם של ההצגה המוקדמת יותר, ובלי לתאם איתנו - אבא עושה בדיוק אותו מסלול. אנחנו עתידים לעזוב את הדירה הנפלאה של שרה, לשכור רכב לנסיעה לשדה התעופה ולהתנהל מסביב לאריזות ולסיכומים היום. אני מחליטה לצלם איזכורים ליקיר העיר, המשורר והסופר ארתור רמבו, שנולד בשרלוויל וכתב בה בשנותיו המוקדמות. מספרה, בתי קפה ופאבים, בירה מקומית, מוזיאון, כלי חרסינה, פורטרטים ומזכרות על שמו של רמבו, כמו גם אולם הצגות ורחבת ההצגה שבה הוצב המגדלור שבו היינו לפני כמה ימים - כל אלה ועוד מתנוססים כאן בכל פינה. גם ציור הקיר בכניסה לעיר, שבו כתוב "ברוכים הבאים לשרלוויל", מעוטר בדיוקן פניו הנאים של המשורר. גם הקולאז' שמעטר את ראשית הרשימה שלי היום מוקדש לו.
ממש מאחורי מוזיאון רמבו נמצאת בקתת הצ'אי האהובה שלנו, שגיל ואני נהגנו לבלות בה זמן רב לפני שנתיים, בגלל סמיכותה לגשר שמעל הנהר, שמעברו השני נמצא אתר הקמפינג בו נטענו את אוהלנו אי-אז. כדי להיפרד ממנה, אנחנו רוכשים לנו צ'אי ופרוסת עוגת תבלינים הולנדית (אני מאוהבת בעוגה הזאת. התאפקתי לא לקנות אחת שלמה בסופר ולהביא אותה לארץ).

מול הבקתה כבר ניצבת התפאורה של ההצגה הספרדית "סולדד". נתקלתי בכרזה שלה לפני יומיים, ואני מחליטה להישאר לצפות בה. נותרה חצי שעה עד ההצגה, ואנחנו מסמסים לאבא, שיצטרף אלינו להצגה. אני שוכחת לגמרי, שעל הכרזה צויין אורך ההצגה: שעה שלמה. על הברזנט שנפרש לפני אזור המשחק, אני בוחרת לשבת ממש קרוב ודי במרכז. קהל גדול כבר מתאסף, ואבא - שהצטרף - יחד עם גיל, מתמהמהים במאהל הצ'אי ולא ממהרים להצטרף אליי. הם מסמנים לי, שהם מעדיפים לצפות מרחוק. אני נשארת במקומי. טעות גדולה. ההצגה, אם אפשר לקרוא לה ככה, היא בעצם תצוגה של בובות שונות על ידי אשה בעלת מימיקה בלתי מתפשרת ואיפור עז, שהפעלת בובות ו/או משחק אינם הפורטה שלה. אחרי שאני מתייאשת מלנסות להבין מה אני רואה, אני בעיקר מנסה לפענח את הבטן ההריונית שלה: היא אמיתית? אולי זה אביזר? האם היא תלד בובה? להלן ספויילר: היא באמת בהריון. סביר להניח, שהבחור המאוהב שהפעיל לה את הסאונד ושלח לה נשיקות בסוף המופע הוא האב המאושר. שיממון, ואני נבוכה, אבל לא יכולה להימלט. הרי ישבתי פרונט אנד סנטר. אני מתחילה להרגיש את הקור מהברזנט, ובחילה עם חולשה פלוס פיק ברכיים. בתום השעה הארוכה הזאת, אני קמה, ומגלה שאבא וגיל כבר התייאשו מזמן. זה לא הוגן. הייתי צריכה פשוט לקום וללכת, אבל אין לי לב לעשות את זה.


אנחנו הולכים לאכול במסעדה אלג'יראית, שהאוכל שבה פחות טעים מהאוכל שאמא של שרה שלחה לנו (אני משווה, כי גם פה וגם פה מדובר באוכל אלג'יראי). אחרי אריזות, התארגנויות ושאר מרעין בישין, אנחנו כבר בדרך להצגה של שבע בערב, "טרנזיט" מהולנד. ארבעים דקות בעמידה בתור, וזה החלק הטוב בהצגה. ניתן בהחלט להכתיר את ההצגה הזאת כפלופ המהדהד של הפסטיבל השנה. נפיחה קולנית במשך חמישים דקות, בניסיון ליצר משהו לירי. בתמונה הלפני אחרונה של ההצגה, נאבקת אחת משתי המפעילות בשקית ענקית, ושלושתנו מאחלים לה בסתר לבנו, שתיחנק ממנה. בסוף ההצגה, שמגיע חמישים דקות מאוחר מדי, אבא וגיל מסרבים למחוא כפיים. אבא מכריז, שההצגה העליבה אותו כצופה. אני, רחומה וחנונה שכמותי, מוחאת כפיים ברפיון, ואנחנו נמלטים למה שכבר ידוע לנו שעתיד להיות צעידה לא קצרה לאולם המרוחק של ההצגה האחרונה. אבא כל כך עצבני, שהוא מושך אותנו לשם בפחות מרבע שעה. אנחנו מתמקמים בתור להצגה האחרונה שלנו לפסטיבל, "בלו ג'ינס" של יאנג פיי הסיני, וגיל מחווה מבחר מחוות של ניפוח שכל (משאבת אופניים, משאבת רגל, ואז קשית קטנה). מנהל האולם עומד מולנו ברחוב, ונואם בקול רם בצרפתית. השכנים בבניין הסמוך מביטים דרך החלונות, ומגיפים תריסים. אני מתחילה לקלל בעברית. ההצגה הלפני אחרונה מהדהדת לי ברקות. אני מתייאשת. אם ההצגה הזאת התקבלה לפסטיבל - אני לא מבינה על סמך מה מגיעות הצגות לפסטיבל הזה. תנאי בסיסי של הועדה האמנותית הוא, שההצגות יציגו לפחות שנה לפני שהן מגיעות לפסטיבל. ראינו יצירות נהדרות. איך יכול להיות שהזוועה הזאת גם הגיעה להציג שם? גיל מציין משהו עצוב: אמנים מתחלקים לשני חלקים, לעתים בלי חפיפה בכלל: אלה שיודעים לעשות אמנות, ואלה שיודעים להגיע לפסטיבלים. לפעמים, אין קשר בין השניים. זה גורם לי לפקפק בעצמי. זה מקום איום ונורא להיות בו.
אנחנו נכנסים סוף סוף לאולם, ויושבים במקום נפלא, מקדימה ובאמצע. גיל ואני כבר יודעים שיאנג פיי הוא אמן ראוי, ומצפים ליצירה גדולה. אני לוחשת לעצמי, "אמן שזו תהיה הצגה טובה!". איזה מזל שזו ההצגה שקובעת את הטון הערב. להפתעתי, היא עוסקת בילדה שעובדת בסווטשופ לייצור בגדי ג'ינס איכשהו, עם כל ההיכרות המוקדמת עם הבובנאי, לא טרחתי לקרוא על מה ההצגה. אני בדיוק עובדת על תרגיל בנושא דומה. על הבמה, מלבד יאנג פיי, עוד שני מפעילים, ושחקנית: ענבל יומטוביאן, בובנאית ישראלית בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. לא ידעתי שהיא משתתפת בהצגה הזאת. אני נזכרת, שגם לפני שנתיים ראיתי את ענבל על הבמה בהצגה האחרונה שלנו לפסטיבל. אז, היא הופיעה בהצגה "סוואנה" של עמית דרורי. ההצגה הסינית מעולה, מרגשת וחותמת את הפסטיבל בתקווה. יש הרבה טוב, ומדי פעם בפעם - גם רע. אבל הטוב מנצח.


אחרי חיבוקים חמים לענבל, אנחנו צועדים לשתות את הקפה האחרון בבית הקפה החביב ליד חלל הפסטיבל, והולכים למכונית כדי לנסוע לשדה התעופה. היום הזה ממלא אותי ברגשות מעורבים. הרבה ספקות, כעסים ותחושות לא נעימות מעטרים את סיום הפסטיבל עבורי, ועייפות קשה מיום ארוך עם מעט מדי חוויות חיוביות. לפנינו עוד תמרונים בלתי נסבלים מסביב לשדה התעופה הסגור בלילה (אבסורד!), כדי למצוא את מגרש החנייה הרלוונטי למכונית שלנו, וצ'ק אין ארוך מהגיהנום, שמסתיים בכך שכל אחד מאיתנו יושב לחוד במטוס.
הפסטיבל הזה הוא אהבה גדולה שלי, ואני זוכרת ממנו הרבה רגעים יפים. גם החוויה שלי מהפסטיבל הזה היא ברובה טובה ונעימה. אבא אומר, שטוב שאני מתעדת את החוויה תוך כדי הפסטיבל, כי אלה הזכרונות שנשארים. אחרת, הזכרונות שמשתלטים על הכל הם האחרונים שנחווים, ובמקרה הזה - זו צרה צרורה. אני קוראת שוב את הפוסטים שפרסמתי בעשרת הימים האחרונים, ונזכרת בשמחה בהרבה כיף: מרדפים מצחיקים בסופרמרקט, הצגות טובות, טיולים רגליים ודירה מקסימה עם בעלת בית מעל ומעבר לכל הציפיות. הרבה השראה. הרבה למידה. הרבה טוב.
אני עוד לא מסכמת, כי יגיע גם פוסט על הצגות הרחוב ועל חוויית הטיול הרגלי, עם המון תמונות שצילמנו. בינתיים - לילה טוב מתל אביב.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

יומן פסטיבל - 25-26 בספטמבר - אם אין בגט, נאכל בריוש

ביום רביעי בעשר בבוקר אנחנו הולכים שוב לאולם הפורום, הסמוך לדירתנו, לצפות בהצגה "אין בי שום פחד מהזאב!". כצפוי, לא משנה כמה זמן מראש נעמוד בתור - תמיד תגיע קבוצת ילדים, שתוכנס לפנינו לאולם. הפעם, הילדים אכן מוכנסים לפנינו, אבל משום מה, איכשהו הם יושבים דווקא בשורות האחרונות. עם כניסת המבוגרים, נוצר מצב ששורות שלמות מסתירות לילדים. מורה אחת קמה, אחרי שכל הקהל כבר ישוב במקומותיו, ומכריזה שזה לא בסדר, ושהילדים לא רואים כלום. מתחיל משחק הכסאות, שמעכב את ההצגה. על הבמה, בתאורה מוחלשת, עומדות המפעילות ומבצעות מספר תנועות רפיטטיביות. זמן התארגנות הקהל מתארך, ואני כבר די מרחמת על המפעילות. מתחילה ההצגה סוף סוף, והיא מלאה טקסט בצרפתית. קשה להבין במה מדובר, ואני מתקשה לפענח את תיאטרון הידיים החף מאביזרים ומבובות. זה תיאטרון ידיים שקורא לפרשנות סמלית, ואי הבנת השפה פשוט מנתק אותי מהסיפור. לאחר אפיזודה לא קצרה של נתק, מתחילה מוזיקה מוכרת. "פטר והזאב", עם כלי התזמורת והדמויות המוכרות, מוצג בצורה נחמדה. בסך הכל, ההצגה לא רעה. אילו ידעתי שהיא תלויית היכרות עם היצירה הראשונה, הייתי דואגת להכיר אותה, או לא בוחרת את ההצגה.

בשתיים וחצי אנחנו מגיעים לטים, הלא הוא אולם בית הספר לתיאטרון בובות, אליו צופה חלון הסלון בדירה שבה אנחנו מתגוררים. ההצגה היא "בין 'אני' לבין 'עצמי'", והיא מאכזבת מאוד. מדובר ברקדן היפ הופ, ברייקדאנס וסטריט, שמאוד טוב בריקוד, ואיננו מפעיל בובות. הבובה מחוברת אליו, בעוד הוא מפעיל את הגוף שלו. באותה מידה, יכולנו לצפות במופע סטריט דאנס עם ברייקדאנס בלי בובה. האם הייתי בוחרת לשלם עבור מופע כזה, ולשבת חמישים דקות כדי לצפות בו? לא. מה שכן - הוא יודע לרקוד.



בשעה שבע אנחנו נכנסים להצגת פרינג' בדירה קטנטנה בקומה השלישית של אחד מבנייני פלאס דוקאל. אחרי איסוף בין חנות הדגים לפאב, הקהל מובל במעלה מדרגות לולייניות מעץ (פחד אלוהים) אל תוך דירה פצפונת, ובתוכה לתוך חדר שינה. בחדר יש מיטה, שידה ושלושה ספסלים לקהל. ההצגה נקראת "החדר של אדיפוס", והיא מעוררת בנו בעיקר מחנק וקלסטרופוביה. למרות ההבטחה, שמדובר ביצירה שניתן להבין גם בלי הבנת השפה, המלל בצרפתית משמעותי מאוד, ולפיכך - חסר לנו. בסוף ההצגה, אנחנו נמלטים אל עבר התיאטרון העירוני, שם מתחילה עוד חצי שעה הצגתנו הבאה.



ההצגה "אורובורוס" מדרום אפריקה היא הצגה מרהיבה ביופיה, מעוצבת נהדר ומרגשת אותי מאוד. מעגל החיים מוצג באמצעות סיפור האהבה של זוג, מילדות ועד זקנה ואפילו במוות. כבר יצא לי היום לשמוע את דעתם של יפעת וגלעד, שהשתעממו ולא אהבו את ההצגה. אני הייתי שמחה לראות אותה שוב. לי זה היה נפלא.


בצאתנו מהתיאטרון העירוני, ממש בכניסה, מתקיימת כבר הופעה של בובות ויאטנמיות (נדמה לי, לא ראינו שום מידע על המופע הזה). היא מסתיימת דקות ספורות אחרי שאנחנו מצטרפים לקהל. בלילה, כמו לילה לפני ולילה אחרי, אנחנו ברחבת הפסטיבל, אוכלים פריקסה, שותים בירה, וקופאים מקור.

ביום חמישי אנחנו משכימים קום, כדי להגיע להצגה הראשונה שלנו, שמתקיימת במאונט אולימפ (רחוק מהדירה). ההצגה "סוויפט!" מצויינת בתכנייה כהצגה בצרפתית. לשמחתי, היא בכלל בג'יבריש. לילדים באולם זה עוד לא לגמרי ברור בתחילת ההצגה, והם רוחשים בדאגה, שמא לא יבינו בכלל את מה שנאמר. לאחר כמה דקות, נראה שיש הבנה בקרב הקהל שמדובר בג'יבריש, ואפילו די פשוט להבין מה הכוונה. ההצגה קרוייה על שם מחבר ספרי מסעי גוליבר, ג'ונתן סוויפט. סיפורו של גוליבר, על הענקים והגמדים שבו, מועבר באמצעות הקרנה על מסכים, צלליות שעשויות מג'אנק ובעיקר מבקבוקי פלסטיק ישנים ושחקן/מפעיל אחד כריזמתי. במהלך ההצגה, הילדים הקטנים ביותר, שיושבים גם, בהתאם, בשורה הראשונה, מבחינים בדברים שצצים על המסכים. הם קוראים בחדווה "שם!", מה שגורר תגובות חסרות סבלנות מהילדים היותר גדולים, שדווקא הם הפגינו חוסר בגרות. ההצגה מהנה, והיא נמצאת כאן במלואה:

אחרי ההצגה, גיל ואני הולכים לסופר כדי לקנות שלל גבינות לקחת הביתה, לארץ. אנחנו עדים שוב להצגת הסופרמרקט, וזוכים שוב לראות מרדף של בגט אחרי כרשה.

ההצגה הבאה שלנו היא "השולחן" מבריטניה. לא רק הצגה טובה, גם באנגלית! שלושה מפעילים מעולים, כולם מפעילים בובת שולחן בהפעלת בונרקו: כל מפעיל/ה מופקד/ת על שני איברים, וכך הבובה זזה בסנכרון. מוזס, הבובון המצחיק, הוא בעצם משה מהתנ"ך, שמתחנן לאלוהים לא למות לפני הכניסה לארץ המובטחת. ארבעים שנה במדבר ככבילות לשולחן ויסודות הפעלת הבובות: פוקוס, נשימה ונקודת ייחוס. המפעילים נהנים ומצחיקים אלה את אלה, והקהל שואג מצחוק. בסוף ההצגה, המפעילים יוצאים עם מוזס כדי להצטלם ולאסוף כתובות מייל (אני נרשמת, כמובן). אנחנו מספרים למוזס, שאנחנו מישראל. מוזס כבר היה בארץ השנה, והוא שמח שבאנו. אבא מצלם את פוז עם מוזס, כמזכרת לחברות האמיצה שנרקמה ביניהם:



אחרי הצהריים, אבא ואני הולכים לפלאס דוקאל כדי לצפות באוהל של פאנץ' וג'ודי (או פולצ'ינלה), ולחזות בנציג הישראלי: אריאל דורון עם פנחס שלו. ההצגה שלו מאוד פוליטית, מבריקה ומצחיקה - לא רק אותנו, אלא גם את הקהל המקומי. הנה כתבה מערוץ שלוש הצרפתי, שכיסה את הפסטיבל. את פנחס אפשר לראות מהדקה הראשונה ועד השלישית:





בכיכר אני גם רואה מזוודה קטנה ומעוצבת, שלידה אשה צעירה שמזמינה אותי למופע לצופה אחת/ד. היא מגדירה את זה כ"רגע אחד של אושר". אני מציצה לתוך חור ההצצה, ורואה מבחר איורים משעשעים של א/נשים על אסלות. כנראה, רגע מאושר הוא רגע שבו היציאות שלך סדירות.



בגיחה הזאת לכיכר, אנחנו גם מספיקים לבקר בתערוכה קטנה של בובות וצלליות מתוך הצגה על חייו של ואן גוך (שאיננה ההצגה "מונק וואן גוך", שבה צפינו השבוע). התמונה בראש הפוסט מגיעה מהתערוכה הזאת.

בשמונה בערב אנחנו שוב בפורום, קרוב לדירה. ההצגה "שקט" מתרחשת בבית אבות, שבו מתגוררים יחד גבר ואשה, זוג ותיק עם סודות פרטיים משלהם, ושתי עובדות של בית אבות, שהן גם המפעילות וגם נשות סודם של הזוג הקשיש. בית האבות מלא דיירות/ים, שרוקדות/ים ומבלים. הדירה של הזוג בעיקר שקטה. הצגה נהדרת, מלאה הומור וגם מעציבה לפרקים. גם המוזיקה נפלאה.
העיניים כבר נעצמות לי. לילה טוב!

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

יומן פסטיבל - 23-24.9.13 - חוצפסטיבל זה מעניין

יום שני מתחיל מוקדם, בהצגה באולם 'הפורום', שנמצא חמישה מטר מהבניין שלנו. זו לא הגזמה, זה המרחק. בהצגה "שירת התיש" אנחנו צופים עם תלמידי בית ספר יסודי, שההצגה מוציאה מהם שפע תגובות, במיוחד ברגעים לא קלים, שבהם מוקרן על מסך מולנו סירוס של תיש, מאוד מקרוב. ההצגה עצמה אפלולית ומצחיקה, והשחקנים מגובים בפרקשניסט שעוטה על עצמו פאה נוכרית, שאיתה הוא נראה כמו ריצ'רד קליידרמן של הפרקשן. סיפור אהבה של כלבה וכלב נקטע בעקבות הגעתו של תיש לשכונה הפרברית השקטה. השתלשלות העניינים עקובה מדם, והסירוס הוא אחד השיאים שלה.



אחרי ההצגה, אנחנו הולכים לסופרמרקט, כדי להשלים מלאי להכנת סנדוויצ'ים לימים הקרובים. אתמול פלשנו לאירוע השקה ליד חלל הפסטיבל, והוזמנו על ידי אמן בובות למופע שלו, שיתרחש בסופרמרקט שנמצא ברחוב שלנו. מסתבר, שזה אמן בלגי מפורסם וידוע בצרפת, מאוד פוליטי, בעל אג'נדה 'ירוקה'. הביקור שלנו בסופר הוא בעיתוי מעולה: ההצגה מתחילה בדיוק באותו הזמן. הבגט לא יודע מאיפה זה מגיע, שלא לדבר על הסלרי...! 

בשלוש בצהריים אנחנו בתיאטרון העירוני. ברחבה לפני הכניסה יושב קהל רב, מרותק. ההצגה שמתקיימת ברחוב נראית מושקעת, אבל אני מאבדת ריכוז, במיוחד כי לא ראינו את תחילתה. נכנסים לאולם, וצופים ביצירה נוספת של דודה פאיבה (אחרי ההצגה הבולגרית מאתמול): Bestiaires. האלים היווניים הם גיבורי הקומדיה הזאת, והם נחצבים מספוג ולא מאבן. הכי מצחיק הוא זאוס, שמופיע כראש ענק מאבן, שמדבר במבטא הודי ויולד ממצחו את אתנה. כתמיד, אלמנט המחול הוא משמעותי וחזק במיוחד, כי דודה פאיבה הוא, לפני הכל, רקדן. כמו את ההצגה של אתמול, גם את זו הוא ביים, ואינו מופיע על הבמה, אבל נוכחותו מורגשת.

בשש אנחנו בכנסייה שלידה אנחנו עוברים כל יום. ממש לצדה נמצא חלל הפסטיבל, עם משרד הכרטיסים, הפפט בר ובמת המופעים שנפתחת בערבים. בתוך הכנסייה צויירה ספירלה באמצעות חול אדמדם. בתוכה מציג המופע "נוכחות משותפת" - מופע של מפעילה, שני מפעילים ונגן. שלוש דמויות בובתיות: מבוגר, זקן וילדה, כל אחת/ד והפיזיות שלה/ו, מהווים השראה גם למפעילות/ים לנוע באופן דומה. המבוגר מתפרק לאיברים, הזקן נתמך במקלות הליכה והילדה נישאת על הידיים, וגם עומדת איתנה. בהתאמה, כל היצורים האנושיים מתנהגים באופן דומה לבובות. המופע יפה, אבל הכנסייה קודרת ומשרה עליי תחושת כובד.

יום שלישי מתחיל במגדלור. אנחנו בחצר בין שני בניינים מוזנחים, מאחורי הכנסייה. המבנה שניצב בחצר הוא בקתת עץ עם מגדלור מעליו, ובתוכו - חדר עם מיטת ברזל, שהופכת צורה ומשתנה בהתאם לסיפור. הגיבור הוא השומר של המגדלור, שמאבד את דודו האהוב בתאונת דיג, ומתאהב בבת ים יפה. דווקא בלב סיפור האהבה עם הסירנה שמצא בלב ים, פורצת מלחמה שבגללה הוא מאבד חצי מפניו - מה שניתן לראות כבר מתחילת ההצגה: פניו של המספר עטויות מסכה, שמכסה חצי פנים ומעוותת אותן (כמו ב"פאנטום האופרה"). מלבד בובות בגודל טבעי ובובות שולחן, נעשה שימוש נרחב בצלליות. גם התאורה והמוזיקה נפלאות. אני אוהבת מאוד.

לפני יומיים, כשראינו כאן את "לימן" ואת הצגה שאחריו (שאני מעדיפה להדחיק), עמדנו בחוץ בין שתי ההצגות. הקהל ההומה שוחח בקול רם, בלי מודעות לכך שמתקיימת הצגה בבקתת העץ באותו זמן. בשלב כלשהו, ניגשה אלינו מישהי מההפקה, וביקשה שנשמור על השקט, כי יש כאן עוד הצגה. תוך כמה שניות, כל הקהל שעמד בחוץ השתתק. בארץ זה לא היה קורה בחיים.


בצהריים אנחנו בחצר של מה שנראה כמו מגזין מקומי. אתמול פגשנו את שני מפעילי ההצגה "תינוק קרקס" (או "תינוקרקס"), שראינו לפני שבע שנים בפלאס דוקאל. אבא שאל אותם מתי ואיפה יש להם עוד הצגות, וגילינו שאפשר לראות אותם היום. אבא מתרגש, הוא זוכר אותם היטב. מה הפלא, הוא צפה במופע שלוש פעמים לפחות. פעמיים מהן איתי. הקהל: ילדי גן, המורות שלהם, ואנחנו. אבא מראה למפעילים תמונה שלהם מלפני שבע שנים. הם מבסוטים מהמעריץ הפסיכי. ההצגה מצחיקה, כפי שזכרנו, וגם גיל מסכים איתנו. התינוק הזה לא גדל ביום, למרות שראינו אותו לראשונה הרבה לפני שילדי הגן שישבו איתנו, צחקו והריעו, נולדו בכלל. 

בשלוש אנחנו ב'אופרה אופק' - קשישה מפחידה על כסא גלגלים, מפעילה ומפעיל עתירי מימיקה שסרים למרותה וחתול אחד מפונק. הצגה מצחיקה, שאני לא אאריך עליה עכשיו, כי אמצע הלילה. מחר יום חדש. הנה הטיזר:




הצגתנו השלישית באולם היום היא "מונק וואן גוך", שרק אגיד אליה, שהמחזה של מארק בקר, על פי רעיון שלו ושל המפעילות, אולריקה קוואד וג'ו סטרומגרן, מספיק מעניין כדי להפוך להצגה רגילה לחלוטין, ושאין שום יתרון נראה לעין דווקא בבובות, על אף יופיין.

בלילה, אנחנו צופים גם בהצגת פרינג'-חפצים קצרה על בירוקרטיה וקיטלוג בתוך מכולה בתחנת הרכבת (הזמינה אותנו בחורה הבוקר, כשיצאנו מהמגדלור), וגם בהצגת תיאטרון צלליות פיוטית ברחבת הפסטיבל. ההצגה במכולה מצליחה להעביר את ההרס שבבירוקרטיה באמצעות חדרון קטן של פקיד, שכל עולמו מורכב מארונית מגירות קיטלוג ממתכת, שבתוכן נמצא העולם כולו. אני שמחה שבחרנו ללכת להצגת חוצפסטיבל, זה הימור טוב. הצגת הצלליות היא אותה הצגה שכבר יצא לנו להחמיץ בעבר, כשהיא הציגה ברחוב. הפעם, אנחנו מגיעים לחלל הפסטיבל כדי ליהנות מהמוזיקה ומהאוכל החם, וזוכים גם לראות את ההצגה היפה. אבא גם מצלם, וכשיבחר לי תמונה יפה - אוסיף אותה כאן.

לילה טוב!

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

יומן פסטיבל - 21-22 בספטמבר - יש תנועה ויש נה באוזן

היום שלאחר פתיחת הפסטיבל מתחיל על מי מנוחות. שרה, שבביתה אנחנו מתגוררים, באה ומכינה לנו ארוחת בוקר מטורפת בגודלה, ועתירת פחמימות מהסוג הטעים (כאילו שיש סוג לא טעים). ההצגה הראשונה שלנו מתחילה בשלוש בצהריים, ואנחנו שמחים בעיקר לראות הצגה באנגלית. היא כל כך טובה, שאין צורך להתחנף לקהל המקורי. הכתוביות בצרפתית מספיקות.
אלווין ספוטניק מאבד את אהובתו בעולם פוסט אפוקליפטי, לאחר שכל הקרחונים הפשירו וכל הבתים שקעו במים. הוא מחפש את הנשמה שלה בלב ים, וחווה הרפתקאות מצחיקות ומרגשות. ההצגה היא וירטואוזיה מופלאה של יוצר-מפעיל-שחקן נדיר: טים וואטס האוסטרלי, שמלהטט בין מסך עגול שעליו מוקרנת אנימציה לבין זירות התרחשות משני צידי המסך. הלוואי שהוא יגיע להופיע באחד הפסטיבלים בארץ. הוא מדהים. בתקציר של כל הפסטיבל העליתי סרטון פרומו של המופע, אז הנה כתבה עם ראיון על ההצגה:


ההצגה הבאה שלנו היא אובו - המלך אובו על פי אלפרד ז'ארי, בעיבוד חופשי מאוד. אני נהניתי מהאסתטיקה ומהעיצוב, וגם ההפעלה של בובת החזיר היתה נהדרת. בין זה לבין המחזה - הקשר קלוש ביותר. מי שמכיר/ה את המחזה יכול/ה, נניח, להקיש בין מה שנראה על הבמה לבין מה שקורה במחזה. נניח. החוויה שעוברת עליי מתחילה בישיבה בשורה השנייה, מאחורי גבר מבוגר, גבוה ורחב, שמחליט להילחם בעייפות באמצעות סדרת מתיחות וקיפולים במהלך ההצגה. מאחוריו - כל מי שנמצא/ת בזווית ראייה מוגבלת מפאת שיעור הפילאטיס שהאדון מבצע במהלך ההצגה, נאלץ/ת לזוז בעקבותיו. משמאלי, אשה עם בנה הקטן מדי להצגה (אני מעריכה שלא יותר מבן ארבע), שכבר הכריז בקולי קולות לפני תחילת ההצגה, שאין לו עניין להיות כאן. האמא אינה מתחשבת ברצונו, וגם לא ברווחת יתר הקהל. כצפוי, הילד שואל שאלות בקול רם מאוד, במהלך ההצגה. האמא עונה לו בלחש. בשלב מסויים, הילד מתחיל להתמתח. מעניין מה בהצגה הזאת גורם לתגובות האלסטיות האלה. האמא סוף סוף מוציאה את בנה מהאולם, והוא מגיב במחאה: בהתחלה צועק, בהמשך צורח ולבסוף גם מייבב. אפשר לומר, כמו שכתבתי בפייסבוק, שאמנם אובו המלך שנמצא על הבמה הוא חזיר חזירי, אבל לא חסרו ביטויי חזירות גם בקהל. בסופו של דבר, ההצגה היתה מהנה מבחינתי. אני בטוחה שהייתי יותר נהנית אילו צפיתי בניחותא.
יום ראשון, 22.9.13, נפצח בהצגה קצרה שהוספנו בספונטניות: לימן - הצגה קצרה של עשרים דקות. הפעלה יפה, בובות יפות, ואין סיפור. ככה זה נראה:


באותו אולם אנחנו צופים גם בהצגה השנייה שלנו להיום: Actéon miniature. אין מה לומר. היה רע לתפארת. בסוף העינוי האיטי וחסר התוחלת הזה, אבא תוהה אם זה מה שצפוי לנו בהמשך היום.
ההצגה הבאה היא חשיפה כפולה מפינלנד ודרום קוריאה - מופע מחול מודרני עם חלקי בובות. מופע מצויין, ביצוע מצויין, תאורה משובחת (מסתבר שזה בכלל לא טריוויאלי). חבל שאין וידאו של חלק מזה. הרהור שלי בעקבות המופע: דרום קוריאה היא ממלכת הניתוחים הפלסטיים. היצירה מתייחסת לדימוי גוף ולמחיקת זהות באמצעות שינויים פלסטיים. כל הקוריאניות רוצות להיראות כמו בובה בלונדינית אחידה. אבל לא צריך לגור בדרום קוריאה כדי לרצות להיראות כמו הבובה הזאת. היא השאיפה האוניברסלית.
ההצגה הרביעית היום היא 'הולי' מבולגריה, שמגוללת ערב בביתה של רבקה, אם המשפחה שעל הבמה, שחוגגת יום הולדת. כל הקרביים של המשפחה יוצאים החוצה על שולחן האוכל, עד הסוף המר. הצגה מעולה, משחק משובח, בימוי גאוני. זו יצירה שביים דודה פאיבה ההולנדי, שאת יצירתו האחרונה נראה מחר. בתחזית לכל פסטיבל שמתי טריילר להצגה הזאת, אז הנה טריילר אחר לאותה הצגה:


מחר מתחיל מוקדם, אז לילה טוב!

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

יומן פסטיבל: 19-20 בספטמבר, 2013 - כבר הסתיו עכשיו

טיסת אייר פראנס צפופה וקלסטרופובית. אבא מתלהט מחום מוזר, שנובע ממחסור באוויר. אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח לישון. כל הדרך, כבר מנתב"ג, תקוע לי בראש השיר של תיסלם, "כבר הסתיו עכשיו". מנגינה נוגה, והכל נראה אותו דבר. אני נוסעת למקום מוכר.

אנחנו מגיעים לצרפת בלילה, שוכרים רכב וממשיכים בנהיגה. לקראת הנסיעה, אבא בחר מערכת ג'י פי אס. בפעמיים הקודמות, גם בשנת 2006 מבריסל וגם בשנת 2011 מפריז, התברברנו ארוכות בדרכים, תוך הבנה שלכל כביש בצרפת יש שני שמות, ושעם כל נסיוני המופלג בקריאת מפות - במבחן התוצאה זה פחות עובד. הפעם, למרות עיקופים, כיכרות וכל מיני דרכי חתחתים מוזרות - הגענו תוך זמן קצר מהמשוער, ואין מנוס אלא ללכת לישון במכונית, ממש מתחת לדירה המסובלטת שלנו, כי את המפתחות נקבל רק ביום שישי בצהריים. גיל ואבא מחליטים לצאת לטיול בעיר, לפנות בוקר. אני קופאת מקור, בוחרת להמשיך לשבת במכונית החונה ולנסות לישון. זה לא קל, ואני כבר רעבה, והכל חשוך וקר וסגור. שכבר יגיע הבוקר!

בשעה תשע עתיד להיפתח משרד הכרטיסים, ואנחנו פורצים מהמכונית, תפוסי עורף ודי עייפים. כמה דקות של הליכה בעיר, ואני מתרגלת לקור. אנחנו ברחבת הפסטיבל, המקום שבו נמצא משרד הכרטיסים, אולפן הרדיו שמשדר לפסטיבל באופן בלעדי (ומשמיע בעיקר רוק קלאסי), בית קפה מאולתר והמקום החביב עליי: המודיעין, שבו אני אוספת גלויות. בתשע נפתחת הדלת, ואנחנו שועטים פנימה כדי לקבל את הכרטיסים שלנו. הכל בכמות הנכונה, בשעות הנכונות. אי אפשר להחליף את הכרטיסים שרציתי, אבל זה בסדר.

אחרי טיולים בעיר, אנחנו עולים לדירה המקסימה שבה נגור. חדר המדרגות ורוד. דלתות הדירות ורודות. הכל ורוד. la vie en rose.
מקלחות, שנ"צ ואז ההצגה הראשונה שלנו: חוות החיות מלובליאנה, סלובניה. הסיפור מוכר, ולשמחתי - הכתוביות המובטחות בצרפתית מופיעות מתחת לכתוביות באנגלית. טוב מאוד, כי ההצגה מלאה במלל. החיות מקסימות, צוות הבובנאים ענק, ואני מתרשמת במיוחד מהצליליות של הכל: קולות חיים של חיות משק. חווה שוקקת ונעימה, שמדרדרת ומדרדרת.


משם אנחנו הולכים שוב לרחבת הפסטיבל (ממש ליד האולם), ומשם ממשיכים לפלאס דוקאל - כיכר העיר. אבא נעצב, כי שני אוהלים ענקיים מוצבים בכיכר וחוסמים את הנוף היפה. אנחנו מתמקמים במסעדה מקומית, ואוכלים בניחוש מהתפריט הצרפתי את המנות הכי חוסמות עורקים בעולם, עם בירה מוצלחת בהחלט שאני בוחרת. ממש במקביל לסוף הארוחה, מתחיל לידנו אירוע הפתיחה של הפסטיבל: דמות ענקית (בגובה של שלוש קומות), מופעלת על ידי מפעילים ומחוברת למנוף נוסע, מתחילה לשוטט ברחבי העיר. אנחנו אחריה, אבל קשה להבין לגמרי מה קורה שם. בכל מקרה, זה עדיין מחזה מלהיב, וגם הזיקוקים, העשן והמוזיקה האלקטרונית המעולה עושים את שלהם.
המוזיקה נמצאת במלואה בחיני-חינם להאזנה ולהורדה באינטרנט:


צילום: יוסי רן
Bon festival!

יום שני, 9 בספטמבר 2013

לא רק כוורת חוזרת

גם אני חוזרת!
לא ייאמן כמה זמן לא כתבתי. ממש לא ייאמן.
אבל מגיע אירוע משמח, שאני הולכת לחגוג כבר בפעם השלישית: נסיעה לפסטיבל הבובות הבינלאומי בשרלוויל-מזייר, צרפת.
הפעם יצטרפו אליי אבא, שנסע איתי בשנת 2006, ואחי היקר גיל, שנסע איתי לפני שנתיים, לפסטיבל יובל החמישים. איזו התרגשות!
עשרים הצגות מוזמנות וממתינות לנו, ואני אכין תשתית קטנה להיכרות עם לוח הזמנים שלנו, וכמו תמיד - שינויים עשויים ואף עלולים לחול, ואנחנו נתמודד איתם בגבורה.

אז מה צפוי לנו?

נגיע לצרפת לפנות בוקר ביום שישי, 20.9.13, וניסע לשרלוויל (ואולי הפעם לא נתברבר!). נסתובב באזור עד שעת הכניסה לדירה שאנחנו מסבלטים. בינתיים, אני מקווה ללכת לאסוף את הכרטיסים שלנו להצגות ממשרד הכרטיסים, וגם להתאפס קצת על הניווט בעיר (אם כי, שלושתנו די טובים בניווט, במיוחד כי כבר היינו שם, והעיר לא גדולה). אחרי טיסה ונסיעה לא קצרה, יש לנו כמה שעות טובות לשנת צהריים מרעננת, שלאחריה נצא לתור את העיר. בשעה שבע בערב מתחילה ההצגה הראשונה שלנו:
19:00 - חוות החיותסלובניה, סלובנית, שעה ועשרים, בובות יד.
22:00 - מתחיל האירוע שתמיד משמח ומרגש אותי - פתיחת הפסטיבל. הפעם, הולך להיות שם איש ממש ממש גדול:


בשבת, 21.9.13, היום שלנו מתחיל מאוחר. אני בטוחה שנספיק להסתובב ולצבור חוויות ברחובות, כי מופעי הרחוב מתקיימים כל הזמן.
15:00 - הרפתקאותיו של אלווין ספוטניק: חוקר ימיאוסטרליה, אנגלית, 55 דקות, בובות והקרנה.


20:00 - אובו, שהוא המלך אובו של אלפרד ז'ארי, צרפת, צרפתית, 50 דקות, בובות שולחן וחפצים

ביום ראשון, 22.9.13, אני זוממת על הצגה של עשרים דקות במחיר מיוחד (שלא שווה להשתמש בכרטיסייה שלנו בשבילה, אז אני בעד שפשוט נגיע ונרכוש כרטיסים במקום, אם אפשרי לעשות את זה). ההצגה נקראת לימן, והיא נמצאת בדיוק באותו חלל שבו יש הצגה שכן הזמנו לה כרטיסים. אם כך:
11:00 - לימןצרפת וגרמניה, ללא טקסט, 20 דקות, בובות שולחן.
11:40 - Actéon miniatureצרפת, ללא טקסט, 50 דקות, שחקנים, חפצים, תמונות.
15:00 - חשיפה כפולהפינלנד ודרום קוריאה, ללא טקסט, שעה, חפצים, קרקס ומחול.
18:00 - הוליבולגריה, צרפתית, 75 דקות, שחקנים ובובות שולחן.


ביום שני, 23.9.13, מתחיל רצף של ימים שמתחילים מוקדם.
10:00 - השיר של העזצרפת, ללא טקסט, 70 דקות, תיאטרון חפצים.
15:00 - Bestiaires של דודה פאיבה - הולנד, אנגלית, שעה, דודה פאיבה, דה.



18:00 - נוכחות משותפתצרפת, ללא טקסט, שעה, מחול מודרני עם בובות.

יום שלישי, 24.9.13, מתחיל מוקדם כמו קודמו.
10:00 - La Mélopée du phare (מגדלור מאלופי) - צרפת, צרפתית (מעט טקסט), 50 דקות, חפצים, בובות וצלליות.
14:00 - אופרה אטומיתצרפת/נורבגיה, ללא מילים, 45 דקות, בובות ושחקנים, קומדיה. 
18:00 - מונק וואן גוך, הצעקה של החמניותהולנד, אנגלית, שעה, בובות ספוג מפוסלות.


יום רביעי, 25.9.13:
10:00 - אין בי שום פחד מהזאב!צרפת, צרפתית, 40 דקות, תיאטרון ידיים.
14:30 - ביני לבין עצמיבלגיה, ללא מילים, 45 דקות, יצירה מהורהרת.
20:00 - Ouroborosדרום אפריקה, אנגלית, 90 דקות, בונרקו מודרני מרהיב.


יום חמישי, 26.9.13, מתחיל בהצגה שהיא ברירת מחדל - מנסה להחליף אותה.
10:00 - סוויפט!צרפתית, 45 דקות, שחקן, צלליות וחפצים. כל ההצגה צולמה בוידאו!
15:00 - השולחןאנגליה, אנגלית, 65 דקות, בונרקו מודרני.




20:00 - שקטבלגיה, צרפתית (מעט טקסט), 50 דקות, בובות בגודל אדם.

יום שישי, 27.9.13, יהיה היום יום ההצגות האחרון שלנו בשרלוויל.

התכנון המקורי לא צלח בהזמנה באינטרנט, ולכן ננסה לשנות את ההזמנה ביום הראשון שלנו בעיר. לפי התכנון המקורי, ההצגה של עשר בבוקר ביום חמישי תוחלף בהצגה הסינית שהזמנו בלית ברירה לשישי בערב, וההצגה הסינית תוזז לשתיים וחצי בצהריים. כל זאת, כדי להחליף את ההצגה הסינית בהצגה הצ'יליאנית, שכרגע נשמטה על רצפת חדר העריכה מטעמי מצוקת זמן. כרגע אכתוב את הלו"ז המקורי, ואצרף גם קישור להצגה הצ'יליאנית, בגדר משאלה שבוראת מציאות.
19:00 - טרנזיטהולנד, ללא טקסט, 50 דקות, בובות (לירי, עצוב). 




21:00 - בלו ג'ינססין, צרפתית, שעה, תיאטרון בובות דוקומנטרי (או, בקיצור: הבובנאי המגניב מסין מ-2011).


ואם יתאפשר, נזיז את יאנג פיי לשתיים וחצי, ובתשע נלך להצגה הזאת:

21:00 - הצעצועים אינם משקריםצ'ילה, ספרדית, שעה, בובות, שחקנים, חפצים (הלהקה של "דגים אינם עפים"!).



אופציה:
בימים שלישי ורביעי - יש הצגה קצרה בשם הארנב והאיילה שלי צרפת, ללא מילים, 30 דקות, תיאטרון חפצים.


איך אני מצפה ומחכה!
אכתוב ככל יכולתי, ואת מה שנשאר מהביקור הקודם, אצמיד לפוסט האחרון מ-2011.
הידד!

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום שלישי, 20.9.2011


פנאן בבקתת הצ'אי שלנו
Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes
יום שלישי מתחיל בשיטוטים ובסיבובים באזור, כי ההצגה הראשונה שלנו מתחילה רק בשעות הצהריים. האולם שבו היא מתקיימת הוא האולם המרוחק אליו הוקפצנו על ידי הזוג השרלווילי לפני יומיים, בגשם השוטף. אני מקווה שחוויית הפלורסנטים המעיקים שפקדה אותנו בהצגה הבלגית תתוקן. בכניסה לבניין אנחנו פוגשים, ולא בפעם האחרונה, את יפעת ויינר ואת בן זוגה, גלעד. החלפת החוויות בעברית מרעננת וכייפית, ומומלץ לקרוא גם את חוויותיה של יפעת מהפסטיבל בבלוג שלה. יפעת היא בובנאית מוכשרת, וכיף לשמוע חוות דעת מקצועית מפיה על ההצגות שכבר ראתה. ארבעתנו נכנסים לאולם, להצגה הקטלונית "Rua aire".
שני בלונים, עולם ומלואו

ביום שלישי נלך בצהריים להצגה "Rua aire". ההצגה משתמשת בבלונים מאורכים, כאלה שאפשר לעשות מהם חיות וצורות. אלה הדמויות המונפשות. גם השם של הלהקה, "המקלחת של דוריאן גריי" (באדיבות הגוגל טרנסלייטור), נשמע משעשע. לפי כל הסימנים, מדובר במופע בידור מגניב.
קטלוניה (ספרד), שעה, כל הקהלים, בובות-בלונים, ללא מילים.

הסיפור בהצגה הוא של איש בלון שנולד מתוך מכונת בלונים, ויוצא למסע בעולמות משונים בנפילה דרך דלתות ופתחים. בדרך הוא משנה גדלים. אליס בארץ הפלאות בגרסת הבלונים. מדהים כמה דמות משני בלונים יכולה להיות מקסימה, מצחיקה ונוגעת ללב. הרבה יותר ממופע בידור. זו הצגה של ממש, ופתיחה נהדרת ליום ההצגות.

אחר הצהריים נלך לבקר מכר ותיק. את דודה פאיבה ראיתי כבר פעמיים, בפסטיבל ירושלים לתיאטרון בובות, והתרשמתי מאוד מהאסתטיקה שלו. בהצגה "ממזר!”, בה נצפה השנה, מובטח שפאיבה ימשיך להפעיל בובות מספוג חשוף, כמו ב"מופע העצמות של גרטרוד”, ולשלב בהפעלה את יכולות הריקוד המופלאות שלו. אני יודעת שיהיה טוב. הוא תמיד מצחיק אותי.
הולנד, שעה, מבוגרים, בובות ומחול, צרפתית ואנגלית.

אנחנו נפרדים מיפעת ומגלעד, ונוסעים במכונית צפונה, לא רחוק מהקמפינג שלנו. שם ממתין קהל רב למופע, ודודה פאיבה אינו מאכזב: הוא רוקד, משחק, מפעיל, והכל בוירטואוזיות מרשימה ובהמון הומור. הדמויות הספוגיות נראות זקנות ואומללות, אבל הן גם מצחיקות ומאוד חיות דרך פאיבה. הוא עצמו צ'ארמר, מפלרטט עם הקהל, וגם קורא לכולנו לבוא ולגעת בבובות בסוף ההצגה (אחרי אינספור השתחוויות). אני מאוהבת.
היא קצת עייפה אחרי ההצגה
אנחנו נשארים לגעת ולהתרשם, אבל חייבים גם להגיע להצגה הבאה שלנו, שמתחילה עוד ארבעים דקות במרכז העיר. מתוך שיקול לא נכון בדיעבד, אנחנו בוחרים להמשיך במכונית. כל מרכז העיר חסום, ואנחנו סובבים סביבה ולא מוצאים איך להגיע בזמן. בייאושי, אני מבקשת מגיל להשאיר אותי סמוך למשרד הכרטיסים (כלל שניתן) ולהחזיר את הרכב לקמפינג. אנחנו קובעים ברחבת הפסטיבל, ואני רצה מהר לנסות להציל את הכרטיסים, ולהחליף אותם להצגה אחרת. במשרד הכרטיסים, אשה מאוד סימפטית שולחת אותי לאחראית שלה, שלא יודעת אנגלית. אני נעזרת באורחת של הפסטיבל כמתורגמנית, אבל השורה התחתונה היא, שאין מה לעשות עם הכרטיסים האלה, ושאין החלפות. אני מתחננת, מסבירה שחסמו את הכבישים, מנסה לגייס את כל יכולת ההבעה הבלתי-מילולית שלי, אבל מקבלת את אותה תשובה בכל פעם. גיל כבר מצטרף אליי, מנסה להרגיע אותי והולך לשתות איתי תה ברחבת הפסטיבל. אני נזכרת במה שסיפרה לי חברה שביקרה בפסטיבל לפני שנתיים: היא ניסתה להיכנס להצגות חלופיות לאלה שהזמינה, והשתמשה בכרטיסים שהיא לא ניצלה להצגות אחרות. הסדרניות/ים, לטענתה, לא שמות/ים לב. גיל ואני מחליטים לנסות את שיטת הפעולה הזאת, וניצבים בכניסה לתיאטרון העירוני, לנסות את מזלנו בהצגת מחול וצלליות מאיטליה, על פי "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. הנסיון צלח, ואנחנו בפנים. וההצגה – תענוג! כבר בכניסה לאולם אפשר לראות את הרקדניות/ים מבצעות/ים מתיחות על ברים ניידים שניצבים על הבמה. לנגד עינינו הן/ם לובשות/ים את בגדי הבמה, ומתחיל המופע המקסים. במהלכו אנחנו מגלים מי הדמויות, באמצעות צלליות שלהן וכתובות כמו "הרמיה אוהבת את ליסנדר. ליסנדר אוהב את הרמיה. דמטריוס אוהב את הרמיה. הרמיה לא אוהבת את דמטריוס" וכן הלאה. אלה כל המילים שמופיעות במופע. כל השאר מוצג באמצעות הצלליות והמחול. קסום וצבעוני, ובסופו אנחנו אפילו מקבלים פוסטרים במתנה.


"חלום ליל קיץ", איטליה, שעה ורבע, מגיל 8, מחול וצלליות, ללא מילים.

בתחושת ניצחון, אנחנו הולכים לאוהל שלנו לישון.