יום שני, 9 בספטמבר 2013

לא רק כוורת חוזרת

גם אני חוזרת!
לא ייאמן כמה זמן לא כתבתי. ממש לא ייאמן.
אבל מגיע אירוע משמח, שאני הולכת לחגוג כבר בפעם השלישית: נסיעה לפסטיבל הבובות הבינלאומי בשרלוויל-מזייר, צרפת.
הפעם יצטרפו אליי אבא, שנסע איתי בשנת 2006, ואחי היקר גיל, שנסע איתי לפני שנתיים, לפסטיבל יובל החמישים. איזו התרגשות!
עשרים הצגות מוזמנות וממתינות לנו, ואני אכין תשתית קטנה להיכרות עם לוח הזמנים שלנו, וכמו תמיד - שינויים עשויים ואף עלולים לחול, ואנחנו נתמודד איתם בגבורה.

אז מה צפוי לנו?

נגיע לצרפת לפנות בוקר ביום שישי, 20.9.13, וניסע לשרלוויל (ואולי הפעם לא נתברבר!). נסתובב באזור עד שעת הכניסה לדירה שאנחנו מסבלטים. בינתיים, אני מקווה ללכת לאסוף את הכרטיסים שלנו להצגות ממשרד הכרטיסים, וגם להתאפס קצת על הניווט בעיר (אם כי, שלושתנו די טובים בניווט, במיוחד כי כבר היינו שם, והעיר לא גדולה). אחרי טיסה ונסיעה לא קצרה, יש לנו כמה שעות טובות לשנת צהריים מרעננת, שלאחריה נצא לתור את העיר. בשעה שבע בערב מתחילה ההצגה הראשונה שלנו:
19:00 - חוות החיותסלובניה, סלובנית, שעה ועשרים, בובות יד.
22:00 - מתחיל האירוע שתמיד משמח ומרגש אותי - פתיחת הפסטיבל. הפעם, הולך להיות שם איש ממש ממש גדול:


בשבת, 21.9.13, היום שלנו מתחיל מאוחר. אני בטוחה שנספיק להסתובב ולצבור חוויות ברחובות, כי מופעי הרחוב מתקיימים כל הזמן.
15:00 - הרפתקאותיו של אלווין ספוטניק: חוקר ימיאוסטרליה, אנגלית, 55 דקות, בובות והקרנה.


20:00 - אובו, שהוא המלך אובו של אלפרד ז'ארי, צרפת, צרפתית, 50 דקות, בובות שולחן וחפצים

ביום ראשון, 22.9.13, אני זוממת על הצגה של עשרים דקות במחיר מיוחד (שלא שווה להשתמש בכרטיסייה שלנו בשבילה, אז אני בעד שפשוט נגיע ונרכוש כרטיסים במקום, אם אפשרי לעשות את זה). ההצגה נקראת לימן, והיא נמצאת בדיוק באותו חלל שבו יש הצגה שכן הזמנו לה כרטיסים. אם כך:
11:00 - לימןצרפת וגרמניה, ללא טקסט, 20 דקות, בובות שולחן.
11:40 - Actéon miniatureצרפת, ללא טקסט, 50 דקות, שחקנים, חפצים, תמונות.
15:00 - חשיפה כפולהפינלנד ודרום קוריאה, ללא טקסט, שעה, חפצים, קרקס ומחול.
18:00 - הוליבולגריה, צרפתית, 75 דקות, שחקנים ובובות שולחן.


ביום שני, 23.9.13, מתחיל רצף של ימים שמתחילים מוקדם.
10:00 - השיר של העזצרפת, ללא טקסט, 70 דקות, תיאטרון חפצים.
15:00 - Bestiaires של דודה פאיבה - הולנד, אנגלית, שעה, דודה פאיבה, דה.



18:00 - נוכחות משותפתצרפת, ללא טקסט, שעה, מחול מודרני עם בובות.

יום שלישי, 24.9.13, מתחיל מוקדם כמו קודמו.
10:00 - La Mélopée du phare (מגדלור מאלופי) - צרפת, צרפתית (מעט טקסט), 50 דקות, חפצים, בובות וצלליות.
14:00 - אופרה אטומיתצרפת/נורבגיה, ללא מילים, 45 דקות, בובות ושחקנים, קומדיה. 
18:00 - מונק וואן גוך, הצעקה של החמניותהולנד, אנגלית, שעה, בובות ספוג מפוסלות.


יום רביעי, 25.9.13:
10:00 - אין בי שום פחד מהזאב!צרפת, צרפתית, 40 דקות, תיאטרון ידיים.
14:30 - ביני לבין עצמיבלגיה, ללא מילים, 45 דקות, יצירה מהורהרת.
20:00 - Ouroborosדרום אפריקה, אנגלית, 90 דקות, בונרקו מודרני מרהיב.


יום חמישי, 26.9.13, מתחיל בהצגה שהיא ברירת מחדל - מנסה להחליף אותה.
10:00 - סוויפט!צרפתית, 45 דקות, שחקן, צלליות וחפצים. כל ההצגה צולמה בוידאו!
15:00 - השולחןאנגליה, אנגלית, 65 דקות, בונרקו מודרני.




20:00 - שקטבלגיה, צרפתית (מעט טקסט), 50 דקות, בובות בגודל אדם.

יום שישי, 27.9.13, יהיה היום יום ההצגות האחרון שלנו בשרלוויל.

התכנון המקורי לא צלח בהזמנה באינטרנט, ולכן ננסה לשנות את ההזמנה ביום הראשון שלנו בעיר. לפי התכנון המקורי, ההצגה של עשר בבוקר ביום חמישי תוחלף בהצגה הסינית שהזמנו בלית ברירה לשישי בערב, וההצגה הסינית תוזז לשתיים וחצי בצהריים. כל זאת, כדי להחליף את ההצגה הסינית בהצגה הצ'יליאנית, שכרגע נשמטה על רצפת חדר העריכה מטעמי מצוקת זמן. כרגע אכתוב את הלו"ז המקורי, ואצרף גם קישור להצגה הצ'יליאנית, בגדר משאלה שבוראת מציאות.
19:00 - טרנזיטהולנד, ללא טקסט, 50 דקות, בובות (לירי, עצוב). 




21:00 - בלו ג'ינססין, צרפתית, שעה, תיאטרון בובות דוקומנטרי (או, בקיצור: הבובנאי המגניב מסין מ-2011).


ואם יתאפשר, נזיז את יאנג פיי לשתיים וחצי, ובתשע נלך להצגה הזאת:

21:00 - הצעצועים אינם משקריםצ'ילה, ספרדית, שעה, בובות, שחקנים, חפצים (הלהקה של "דגים אינם עפים"!).



אופציה:
בימים שלישי ורביעי - יש הצגה קצרה בשם הארנב והאיילה שלי צרפת, ללא מילים, 30 דקות, תיאטרון חפצים.


איך אני מצפה ומחכה!
אכתוב ככל יכולתי, ואת מה שנשאר מהביקור הקודם, אצמיד לפוסט האחרון מ-2011.
הידד!

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום שלישי, 20.9.2011


פנאן בבקתת הצ'אי שלנו
Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes
יום שלישי מתחיל בשיטוטים ובסיבובים באזור, כי ההצגה הראשונה שלנו מתחילה רק בשעות הצהריים. האולם שבו היא מתקיימת הוא האולם המרוחק אליו הוקפצנו על ידי הזוג השרלווילי לפני יומיים, בגשם השוטף. אני מקווה שחוויית הפלורסנטים המעיקים שפקדה אותנו בהצגה הבלגית תתוקן. בכניסה לבניין אנחנו פוגשים, ולא בפעם האחרונה, את יפעת ויינר ואת בן זוגה, גלעד. החלפת החוויות בעברית מרעננת וכייפית, ומומלץ לקרוא גם את חוויותיה של יפעת מהפסטיבל בבלוג שלה. יפעת היא בובנאית מוכשרת, וכיף לשמוע חוות דעת מקצועית מפיה על ההצגות שכבר ראתה. ארבעתנו נכנסים לאולם, להצגה הקטלונית "Rua aire".
שני בלונים, עולם ומלואו

ביום שלישי נלך בצהריים להצגה "Rua aire". ההצגה משתמשת בבלונים מאורכים, כאלה שאפשר לעשות מהם חיות וצורות. אלה הדמויות המונפשות. גם השם של הלהקה, "המקלחת של דוריאן גריי" (באדיבות הגוגל טרנסלייטור), נשמע משעשע. לפי כל הסימנים, מדובר במופע בידור מגניב.
קטלוניה (ספרד), שעה, כל הקהלים, בובות-בלונים, ללא מילים.

הסיפור בהצגה הוא של איש בלון שנולד מתוך מכונת בלונים, ויוצא למסע בעולמות משונים בנפילה דרך דלתות ופתחים. בדרך הוא משנה גדלים. אליס בארץ הפלאות בגרסת הבלונים. מדהים כמה דמות משני בלונים יכולה להיות מקסימה, מצחיקה ונוגעת ללב. הרבה יותר ממופע בידור. זו הצגה של ממש, ופתיחה נהדרת ליום ההצגות.

אחר הצהריים נלך לבקר מכר ותיק. את דודה פאיבה ראיתי כבר פעמיים, בפסטיבל ירושלים לתיאטרון בובות, והתרשמתי מאוד מהאסתטיקה שלו. בהצגה "ממזר!”, בה נצפה השנה, מובטח שפאיבה ימשיך להפעיל בובות מספוג חשוף, כמו ב"מופע העצמות של גרטרוד”, ולשלב בהפעלה את יכולות הריקוד המופלאות שלו. אני יודעת שיהיה טוב. הוא תמיד מצחיק אותי.
הולנד, שעה, מבוגרים, בובות ומחול, צרפתית ואנגלית.

אנחנו נפרדים מיפעת ומגלעד, ונוסעים במכונית צפונה, לא רחוק מהקמפינג שלנו. שם ממתין קהל רב למופע, ודודה פאיבה אינו מאכזב: הוא רוקד, משחק, מפעיל, והכל בוירטואוזיות מרשימה ובהמון הומור. הדמויות הספוגיות נראות זקנות ואומללות, אבל הן גם מצחיקות ומאוד חיות דרך פאיבה. הוא עצמו צ'ארמר, מפלרטט עם הקהל, וגם קורא לכולנו לבוא ולגעת בבובות בסוף ההצגה (אחרי אינספור השתחוויות). אני מאוהבת.
היא קצת עייפה אחרי ההצגה
אנחנו נשארים לגעת ולהתרשם, אבל חייבים גם להגיע להצגה הבאה שלנו, שמתחילה עוד ארבעים דקות במרכז העיר. מתוך שיקול לא נכון בדיעבד, אנחנו בוחרים להמשיך במכונית. כל מרכז העיר חסום, ואנחנו סובבים סביבה ולא מוצאים איך להגיע בזמן. בייאושי, אני מבקשת מגיל להשאיר אותי סמוך למשרד הכרטיסים (כלל שניתן) ולהחזיר את הרכב לקמפינג. אנחנו קובעים ברחבת הפסטיבל, ואני רצה מהר לנסות להציל את הכרטיסים, ולהחליף אותם להצגה אחרת. במשרד הכרטיסים, אשה מאוד סימפטית שולחת אותי לאחראית שלה, שלא יודעת אנגלית. אני נעזרת באורחת של הפסטיבל כמתורגמנית, אבל השורה התחתונה היא, שאין מה לעשות עם הכרטיסים האלה, ושאין החלפות. אני מתחננת, מסבירה שחסמו את הכבישים, מנסה לגייס את כל יכולת ההבעה הבלתי-מילולית שלי, אבל מקבלת את אותה תשובה בכל פעם. גיל כבר מצטרף אליי, מנסה להרגיע אותי והולך לשתות איתי תה ברחבת הפסטיבל. אני נזכרת במה שסיפרה לי חברה שביקרה בפסטיבל לפני שנתיים: היא ניסתה להיכנס להצגות חלופיות לאלה שהזמינה, והשתמשה בכרטיסים שהיא לא ניצלה להצגות אחרות. הסדרניות/ים, לטענתה, לא שמות/ים לב. גיל ואני מחליטים לנסות את שיטת הפעולה הזאת, וניצבים בכניסה לתיאטרון העירוני, לנסות את מזלנו בהצגת מחול וצלליות מאיטליה, על פי "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. הנסיון צלח, ואנחנו בפנים. וההצגה – תענוג! כבר בכניסה לאולם אפשר לראות את הרקדניות/ים מבצעות/ים מתיחות על ברים ניידים שניצבים על הבמה. לנגד עינינו הן/ם לובשות/ים את בגדי הבמה, ומתחיל המופע המקסים. במהלכו אנחנו מגלים מי הדמויות, באמצעות צלליות שלהן וכתובות כמו "הרמיה אוהבת את ליסנדר. ליסנדר אוהב את הרמיה. דמטריוס אוהב את הרמיה. הרמיה לא אוהבת את דמטריוס" וכן הלאה. אלה כל המילים שמופיעות במופע. כל השאר מוצג באמצעות הצלליות והמחול. קסום וצבעוני, ובסופו אנחנו אפילו מקבלים פוסטרים במתנה.


"חלום ליל קיץ", איטליה, שעה ורבע, מגיל 8, מחול וצלליות, ללא מילים.

בתחושת ניצחון, אנחנו הולכים לאוהל שלנו לישון. 

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום שני, 19.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

השמש יצאה.

אחרי הקפה של הבוקר, נצפה ב"שלגיה". ההצגה בצרפתית, אבל גיל ואני מכירים את הסיפור. אני מקווה. בפסטיבל הקודם שהייתי בו, ראינו את "כיפה אדומה" ברוסית (עוד שפה שלא אני ולא אבא, שצפה איתי, יודעים), והיה מצחיק ונפלא.
צ'כיה, 50 דקות, מגיל 5, בובות מוט ושחקניות/ים, צרפתית.



יום שני הוא היום הארוך ביותר שלנו, מבחינת הצגות. בעשר בבוקר אנחנו כבר צופים בהצגה "שלגיה" מצ'כיה, שבה יושבות איתנו שתי כיתות שלמות של ילדות/ים חמודות/ים. השחקנים שרים ומנגנים בגיטרות, מפעילים את הקהל, מקסימים אותנו, ועושים הכל כדי שיהיה שמח. ואכן שמח. ההפעלה של בובות המריונטה די עלובה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, ללא ספק, המופע עצמו. הרי את שלגיה כולנו מכירות/ים, אבל האם ידעתן/ם שגם בצ'כית אפשר לשיר את הלהיט "מי שטוב לו ושמח כף ימחא"? אפילו באותו לחן! אבל לא לרקוע, אלא לשאוג, לצקצק ולנופף לשלום. המתרגמת שעוזררת לשחקנים עם הצרפתית היא משתתפת פעילה בהצגה, והיא מצחיקה מאוד.
שלגיה, הגמדים והמתרגמת
אנחנו יוצאים בחדווה, והולכים לקניות, לחידוש מצרכי המזון שלנו. מחירי הגבינה המשובחת פשוט שערורייתיים! בארץ, כלומר. בצרפת הם זולים להפליא.

אחר הצהריים נצפה באגדה יפנית בשם "Urashima Taro על אשת-צב שמפתה דייג. כל האסתטיקה של ההצגה היא יפנית, אבל זה לא בונראקו.  לצערי, עוד לא יצא לי לראות בונראקו יפני חי, אבל תהיה לנו הצגה בסגנון הזה בפסטיבל. לא מיפן, אבל בכל זאת. 
בריטניה, 55 דקות, נוער ומבוגרים, בובות בגודל אדם, צלליות נייר, מעט טקסט, יפנית ואנגלית.

ההצגה השניה מתקיימת באזור שעוד לא הגענו אליו ברגל, ולכן אנחנו מחליטים, לאור נסיון אתמול, לקחת את האוטו ולנסוע לשם. המקום לא רחוק, אבל ברגל לא היינו מוצאים בחיים. ההצגה היא "אורשימה טארו", על פי מיתולוגיה יפנית, על איש צעיר שמתאהב באשה-צב. האסתטיקה יפנית-מינימליסטית, עם בובות בגודל אדם מעוצבות להפליא, ועם סט מיניאטורי של תיאטרון נייר, שמוקרן בגדול ברקע הבמה. השימוש במקרן כדי להגדיל סט מיניאטורי נראה כמו פתרון לקהל רחוק במופע חי, וגם בהצגה האמריקאית מאתמול ראינו פתרון דומה. בתוכניה נכתב, שההצגה באנגלית, בצרפתית וביפנית. השחקנית היא יפנית, אבל ההצגה מבריטניה, ולצערנו, את הסיפור עצמו אנחנו שומעים בהקלטה, בצרפתית. גיל ואני לא מתרכזים. מיד בכניסה לאולם, אנחנו מתחילים להתנמנם. המוסיקה מאוד תומכת-שינה, כמעט שיר ערש. התאורה מינימליסטית, ואנחנו קצת חורפים. אני נהנית מההפעלה, מעבודת הצלליות מאחורי המסך הלבן וגם מתיאטרון הנייר, אבל שמה לב שלא רק גיל ואני מנמנמים קלות. נראה לי, שזו הצגה נהדרת לראות באנגלית, ולא בשעות הצהריים.
היה לי צב שקוראים לו יהושע
אנחנו חוזרים לקמפינג ויוצאים רגלית שוב מעבר לגשר שעל הנהר. שם נמצאת התגלית המקסימה הבאה: דוכן צ'אי ותה מכל העולם, עם מיני בקלאוות ותופינים. ליד הדוכן יש סככה שאפשר לשבת מתחתיה על מחצלת ולנוח. המוכרת החייכנית מדברת אנגלית (לשם שינוי), והיא גם נותנת לנו כוס צ'אי חדשה, כשאנחנו מצליחים, בכשרון רב, להפיל את הכוס הראשונה בתוך הסככה...
צילום: Alfredo Muzaber 
מאוחר יותר, אנחנו יושבים ברחבת הפסטיבל ומוצאים סוף סוף את סיסמת האינטרנט החופשי באזור. אנחנו נהנים מריחות הבישול באויר. בפסטיבל הקודם שבו הייתי, זכיתי להכיר מאכל בשם טרטיפלט, והפעם אנחנו אוכלים פריקסה, שמבושל כאן ברחבה.
פוז דווקא לא אכל, הוא צמחוני
בערב נצפה בהצגה "Dura Crosta - מה שאני מנחשת שהוא "הקשה של הלחם" (בתרגום חופשי עממי). הגוגל טרנסלייטור מתרגם את שם ההצגה ל"קרום קשה", והדימוי המרכזי הוא לחם. כבר בתמונות מההצגה אפשר לראות קמח עף באויר, ואני מקווה שנזכה גם לטעום לחם איטלקי טרי...
איטליה, שעה, כל הקהלים, בובות ושחקניות/ים, צרפתית.



אכן, בערב אנחנו נכנסים לחצר נחמדה, שבה מתקיימת ההצגה המצחיקה הזאת. שני שחקנים קומיים איטלקיים, שמזכירים בג'סטות שלהם קומדיה דל'ארטה מאולתרת, וסוחפים את הקהל. מצטרף אליהם בהפתעה שחקן צעיר בהמשך ההצגה, ואני תוהה איך הוא שרד כל כך הרבה זמן בתוך העגלה שהיתה ברקע כל משך ההצגה. הקשר היחיד לבובות הוא בקטע קצר של בובות כפפה שהשחקן הצעיר מציג בפני צמד השחקנים. הסיפור הוא סיפורו של איש מעונב עם עבודה יציבה, שמחליט להפוך לנזיר ולהתפרנס מאפיית לחם. בסוף ההצגה אכן מונח כיכר לחם על העגלה, אבל הקהל לא מוזמן לאכול. איזה מזל שליד רחבת הפסטיבל יש מאפייה! אנחנו קונים כיכר טרי, ויורדים עליו בתאבון רב. אנחנו ממשיכים בדרכנו, שבעים ומרוצים.

טעים!
בעשר בערב אנחנו צופים במופע / מיצג "Tagfish” מבלגיה. בקיץ האחרון עלתה משמעותית המודעות שלי לבניינים נטושים. כאן, בישיבה הבימתית סביב שולחן הישיבות המפואר, מתבצעת ועידת וידאו של מתכנן ערים, אדריכל, נציג העירייה, עיתונאי חברתי ועוד בעלי תפקידים (אף לא אשה אחת, מעניין). כולם יושבים ודנים באזור תעשייתי גדול שבו ננטש מפעל, בלב פיסת נדל"ן איכותית. סביב השולחן – כורסאות, שעל משענות הגב שלהן מוקרנים המשתתפים בדיון. הכסא השמאלי ביותר מראה חדר עבודה ריק. שם אמור לשבת המשקיע הסעודי, אבל הוא לא מגיע. גיל מצביע על הקשר ל"מחכים לגודו". נכון, לא חשבתי על זה – כל דיון הסרק הזה תקוע, כי גודו לא טרח להגיע ולתת את הכסף לפרוייקט. מיצג מרשים, עם קשר קלוש למדי לתיאטרון בובות (יש בו אוטומטונים שמפעילים כוסות ודפים על השולחן. לא עקרוני ולא חשוב במיוחד). אני שמחה שבכל זאת בחרו להציג אותו בפסטיבל, כי אנחנו הרווחנו.


Tagfish”, בלגיה, נוער ומבוגרים, שעה ועשרה, וידאו ואוטומטון, גרמנית ואנגלית.

לפני תחילת ההצגה

ואגב גודו, הנה אני מחכה לו:

משמאל למעלה, גודו על ענן

יום שני, 26 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום ראשון, 18.9.2011


Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, נקום בבוקר ונלך לראות הצגות רחוב, או סתם לטייל בסביבה. ההצגה הראשונה שלנו תתחיל בשתיים בצהריים.

ראשון בבוקר (שזה כמו שבת) יום גשום. הערכת נזקים: המצלמה הפכה ללבקנית. הזכרון עוד מכיל תמונות מהעבר, אבל לא מייצר תמונות חדשות, ואי אפשר לראות כראוי תמונות ישנות. אנחנו הולכים לחנות הפסטיבל ורוכשים חולצות ותיקי בד. התיקים מתמלאים עד מהרה בכמות בלתי נגמרת של עוגיות שמחולקות במתנה לבאי הפסטיבל.


התה מחמם את הידיים, והעוגיות מחממות את הלב

 "פרפטואום מובילה" היא הפקה גרמנית, שלא הבנתי כלום מהתיאור שלה. אבל המושג הזה, ששימש השראה ליוצרות/ים רבות/ים (כולל חברי עודד ליפשיץ, בשנה האחרונה), נשמע לי כמו סיבה טובה לבחור בהצגה הזאת. אני מקווה שהיא תצדיק את הבחירה.
גרמניה, שעה ורבע, לכל הקהלים, טכניקה מעורבת, ללא מילים.


Wandertheater Ton und Kirschen Perpetuum Mobile by wirksam45

בשתיים בצהריים, בחסות הגשם, אנחנו מגיעים ל-Cour Rimbaud  וצופים בהצגה "פרפטואום מובילה" מגרמניה. מכיוון שיורד גשם לסירוגין וההצגה מתרחשת בחוץ, פותחים מעל חלק מהקהל שמשיית חיפוי שמספיקה לחצי מהקהל בערך. אנחנו מתמקמים בחלק האחורי, בעמידה, כדי לאפשר לעצמנו תנועה חופשית מהאיזור המחופה לאיזור שניתן לראות ממנו קצת יותר טוב. באופן אירוני, כשאנחנו נאלצים לעמוד מתחת לשמשייה, הצופים שיושבים בשורות הראשונות ולא מתחת לשמשייה פותחים מטריות ומסתירים לנו.
מה אפשר לומר על ההצגה? בעיקר, שהרוב לא מובן, אבל מהנה, מצחיק לפרקים ומרתק כל הזמן. לפני תחילת ההצגה הוזמן הקהל להציץ דרך חורים בכדור פיברגלס גדול. מה שנגלה לנגד עינינו היה מיניאטורה של עולם כאוטי שסביר להניח שהוא העולם של הדמויות בהצגה. בין גולות הכותרת: תורן שפוצח בשירה אופראית של גוסטב מאהלר ופורץ בבכי, אביר אמיתי שנלחם על כבודה של רוזנת בובתית, מופע מאולתר של קומדיה דל'ארטה וסצנת ריקוד עם חפצים. השחקניות/ים הן/ם מולטי טאלנטיות/ים ומתמרנות/ים בין הפעלת בובות, משחק, שירה, ריקוד ונגינה. בהצגה גם פגשנו שניים מהשחקניות/ים שהופיעו בהצגה הצ'יליאנית מאתמול בבוקר. שוחחנו איתם והחמאנו להם על ההצגה המשובחת.

אחר הצהריים נלך להצגה "The Adventures of White-Man", הצגה פוליטית על יחסי שחורים ולבנים בארה"ב. למעשה, מדובר בחזון שלפיו, בשנת 2040, הלבנים יהיו מיעוט בארה"ב. כל ההצגה משתמשת בצעצועים ובמה שהאמן מגדיר "קיטש וג'אנק". נשמע מעולה.
ארה"ב, שעה ועשרה, נוער ומבוגרים, בובות משחק, אנגלית וצרפתית 


ההצגה נערכת בתוך אולם (לשמחתנו). עוד שמחה קטנה: ההצגה אמורה (לפחות לפי התוכניה) להיות באנגלית ובצרפתית, כך שאת האנגלית נוכל להבין. זו ההצגה היחידה מארצות הברית בפסטיבל השנה. לא הבנתי נכון את התוכניה. ההצגה אכן מתייחסת לאדם הלבן ולועגת לתחושת העליונות שלו, אבל אין התייחסות ליחסי שחורים-לבנים, אלא לשחצנות של הלבנים כלפי כל גזע ומין אחר. הבובנאי המוכשר והמצחיק, פול זאלום, מתחנף לקהל הצרפתי ברובו ומשתדל לדבר בצרפתית כל הזמן, אבל ההערות הספונטניות שלו הן באנגלית וכמעט רק אנחנו צוחקים מהן. הוא גם אומר בצרפתית, בעוקצנות, ש"צרפתית היא השפה האוניברסלית"... התוכניה מספרת לנו שמדובר בהצגה שמורכבת מפריטי קיטש וג'אנק, ואכן – כאלה יש כאן למכביר: בובות חיזרים מפלסטיק ירוק, שמש שהיא ביצת עין מפלסטיק, טורנדו מסלינקי (הקפיץ הזה, שיורד במדרגות). ארנק בצורת טלויזיה עם בובת שועל נוהם בתוכה היא, כמובן, פוקס טי.וי. ההצגה עוקצנית, מצחיקה, מופעלת מדהים ומלאה פאנצ'ים זריזים, שאת חלקם (אלה שהיו בצרפתית ולא מגובים באימג' חזותי) החמצנו, אבל זה לא משנה. אנחנו יוצאים בתחושה נהדרת.

בשבע בערב נצפה בהצגה "ספרינגוויל". תיאטרון חפצים שמשתמש בארגזי קרטון כאמצעי עיצובי מרכזי.
אני זוכרת לפחות שלוש הצגות שראיתי בישראל, שכבר עשו את זה, בדרגות תחכום שונות. עם זאת, נראה לי שהחומר הזה עוד לא נשחק עבורי, עם כל מה שהוא מייצג.
בלגיה, 50 דקות, נוער ומבוגרים, תיאטרון חפצים, ללא מילים.

http://www.mietwarlop.com/index.php?/root/springville/
ככה נראה קתרזיס
עלינו למהר, כי יש לנו פחות מחמישים דקות להגיע לאולם בצד השני של העיר. אנחנו מתחילים ללכת בגשם, עוקבים אחרי המפה המאויירת של הפסטיבל, שמכילה מידע חלקי בלבד. בעודנו צועדים במהירות, בלי מטריות ומעילים (והנעליים שלי כבר היו ספוגות היטב), אנחנו שואלים אשה איך להגיע לאולם. מראים לה את המפה, והיא מצביעה לכיוון שאליו ממילא הלכנו. אנחנו מודים לה וממשיכים בצעידה מהירה. האשה פונה אלינו שוב, ובעקבותיה גם בן זוגה, והם מבקשים מאיתנו להציץ במפה. הם אומרים לנו משהו בצרפתית, אבל אנחנו לא מבינים, וממשיכים בדרכנו, זועפים ורטובים. הדרך לא נגמרת. פתאום גיל שומע צעקה מעבר לכביש. הזוג לקח את המכונית, והוא מסמן לנו להצטרף אליהם לטרמפ לאולם. גיל מניח שהאשה גם הולכת להצגה שלנו (אני מניחה שהם חוטפים אותנו כדי לקצור לנו איברים). הם מסיעים אותנו לאולם, שם משתרך כבר תור ארוך. מסתבר, שהם עשו את זה מתוך נדיבות לבם בלבד, ושאף אחד מהם לא מתכוון ללכת להצגה הזאת. הם ללא ספק עשו לי את היום יותר מכל דבר אחר. אולם ההצגה הוא, כמו הרבה אולמות אחרים בפסטיבל, אולם ספורט. אני ציפיתי לתאורת תיאטרון, אבל לאורך כל המופע דולקים אורות פלורסנט מעיקים, גם על הקהל. אבל ההצגה הזאת מעיקה מכל כך הרבה סיבות. הקצב שלה סופר-איטי. כל פעולה פיסית אורכת דקות ארוכות, והאימפקט הכללי הוא רחמים על השחקניות/ים, שנאלצים לרוץ, להתכופף, לעמוד בתוך אובייקטים לא קלים ולהתרסק לרצפה לא מעט. גיל אומר, שלו המופע היה סרט, הוא בטח היה של לארס פון-טרייר. התעללות בשחקנים. שיא ההצגה הוא בית מקרטון (האובייקט המרכזי במופע) שמתחיל לפלוט עשן צהוב, ואז מתפוצץ, לקול מצהלות הקהל. שטות גמורה. הצגה  מזעזעת. גיל ואני מנצלים את הדרך החוצה כדי לקלל בעברית, בהנחה שאף אחת/ד לא מבין/ה אותנו. את הדרך הארוכה הביתה אנחנו עושים ברגל, ספוגים מים וקופאים מקור. בהגיענו לקמפינג, אני מיד הולכת להתקלח במים חמים-חמים, ואנחנו חותמים את היום בצפיה בסיטקום במחשב של גיל, ביושבנו באוהל. אני מתפללת שמחר תצא השמש.

פסטיבל שרלוויל מזייר - שבת, 17.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

בוקר טוב! מתעוררים ברבע לשמונה, מתארגנים מהר ונוסעים חצי דקה, לכניסה של אתר הקמפינג שנפתח. תמורת 127 אירו נשהה כאן שבוע עם האוטו והאוהל, בחלקת דשא מקסימה (מספר 23, למען דברי-הימים), ליד מקלחות ושירותים נקיים, ועם חיבור תלת פאזי לחשמל. לא הקמנו מיד את האוהל, אלא חנינו בחלקה שלנו ויצאנו רגלית דרך השער האחורי (הקרוב אלינו) לגשר מעל הנהר. ההליכה מהקמפינג למרכז העיר היא עניין של כמה דקות. בדרכנו אנחנו מגלים, שהרבה מהצגות החוצות של הפסטיבל מוקמו באוהלים ממש בסמוך לקמפינג. אין לנו זמן, עלינו להתייצב ברחבת הפסטיבל ולאסוף את כרטיסינו. אני עוד מקווה שאפשר להשתמש בכרטיסים שלא ניצלנו מאתמול להצגה אחרת. במשרד עונים לנו שאין מה לעשות. אני מקבלת את הדין, אבל גם זוכרת את הערתה של חברתי, טלי ירון, שהיתה בפסטיבל לפני שנתיים, שממילא לא ממש מסתכלים על הכרטיסים בכניסה לאולמות, ושאפשר להיכנס לאן שמתחשק עם כרטיס מהפסטיבל. אבל עוד חזון למועד.

בעשר בבוקר נלך להצגה מצ'ילה, שתוצג בספרדית: Les poissons ne volent pas  "הדגים אינם עפים", של להקת La Mona Ilustre. התוכניה מבטיחה תיאטרון-חלום. אני מקווה שהלהקה הזאת תקיים. 
צ'ילה, שעה ועשרה, מגיל 8 ומעלה, תיאטרון חפצים, ספרדית.


אין דגים שמדברים עברית

ההצגה הזאת נהדרת! הטקסט בספרדית, התרגום מוקרן בצרפתית, ולנו לא אכפת. השפה החזותית מבריקה. פריטים שנראים גנריים, כמו ספסל עץ, הופכים בסידור אחר לרציף של נהר, לחלק ממיטה ומתפקדים בעוד שימושים וירטואוזיים שונים, כהרף עין. במרכז הבמה יש משטח עגול מוגבה, שהמפעילות/ים מסובבות/ים בעצמן/ם. ההפעלה גלויה, וזה קסמה. אבל העיקר בהצגה הזאת היה המשחק המתוזמן, המצחיק, המשובח. כל השחקניות/ים מפליאות/ים בהבעות פנים ובאינטונציה, כך שאין צורך להבין את הטקסט כדי ליהנות. גם הסיפור מרגש (ספויילר: דגים דווקא כן עפים). מאוחר יותר במשך היום, נפגוש את נציגי תיאטרון הקרון ונמליץ להם על הזמנת ההצגה לפסטיבל בירושלים. פתיחה נהדרת ליום ההצגות הראשון.


והנה ההצגה בשלמותה!


אחרי ההצגה אנחנו הולכים לסופרמרקט לקנות לנו מזון במחירים זולים במיוחד. משם, עם שקיות עמוסות, הישר לקמפינג, לבניית האוהל. ההוראות די ברורות, והאוהל עומד תוך זמן קצר. מה שאנחנו לא יודעים, זה שיש סיבה לכך שהכיסוי לאוהל צריך להיות מתוח לצדדים. לאחר הלילה הזה נגלה בצער, שמי הגשם שהתחיל באותו לילה חדרו לנו לאוהל והרסו את המצלמה שלי.


בצהריים נלך להצגה מיוחדת של וויצק, שאין לה קישור משלה באתר של הפסטיבל. רק אציין ואשוויץ, שאלה החבר'ה שיצרו את הסוסים המרהיבים ב"סוס מלחמה", הצגה שצריך להמתין כמה חודשים טובים כדי להשיג לה כרטיסים בלונדון ובברודוויי.
דרום אפריקה, שעה וחצי, נוער ומבוגרים, בובות מוט ואנימציה מוקרנת, אנגלית. 
http://www.handspringpuppet.co.za/


ההפקה הזאת היא אחת ההפקות שחזרו אל הפסטיבל לרגל חגיגות חמישים השנה. אנחנו מתיישבים במקום טוב באולם התיאטרון המקומי, ומצפים. האנימציה והצלליות מרהיבות, אבל קטעי הבובות האנושיות מאכזבים. את כל מה שהן עושות היו יכולים לעשות גם שחקנים חיים, ולא היה נגרע מההצגה כלום. למעשה, שילוב הצלליות והאנימציה בהצגה 'חיה' היה יכול להיות הברקה. חבל, אבל לא נורא. אני חושבת שציפיתי מההפקה הזאת להיות יותר ממה שהיא באמת. הגיע הזמן לכוס קפה, כדי שנגיע במצב ערני להצגה השלישית שלנו להיום.

אחר הצהריים נצפה בגרסה נשית מפינלנד לאגדת כחול הזקן שנקראת "To the End of Love”. כל החפצים והתלבושות בהצגה הזאת הם אקססוריז של נשים.
פינלנד, שעה, צלליות, בובות, אנימציה מוקרנת, ללא מילים.

בכיכר המוזיאון, ליד בית הספר לתיאטרון בובות (בו נערכה ההצגה), כבר משתרך תור ארוך. אנחנו שותים קפה, נחים קצת, וממתינים לפתיחת הדלתות. ההצגה הפינית נקראת על שם השיר של ליאונרד כהן שסוגר אותה. כולה מרוצפת בשירים מוכרים באנגלית, והאסתטיקה מאוד נקייה ומינימליסטית. על הבמה - חמש נשים, ודמות גבר נעדר, שמגולם על ידי החליפה הריקה שלו. הסיפור הוא פשוט וללא מילים: דמויות הנשים הקודמות (המתות?) של הגבר רודפות את זוגתו הנוכחית. לא ברור אם הוא נמצא או שלא יחזור יותר. האשה מקבלת ממנו מתנה – קומביניזון לבן. הבמה מתמלאת בקומביניזונים לבנים שונים, כל אחד מהם שייך לאשה אחרת שכבר נפלה ברשתו של הגבר. הדימוי החזותי המרכזי היה, אכן, רשתות פרפרים, שאליהן התחברו הכותנות. גם האשה הנוכחית נופלת ברשת. הכי תופסת אותי תמונה בה האשה מתנחמת בז'קט הגברי, ובמקביל אשה מהעבר שותלת בו ראיות לבגידה: שפתון על השרוול, בושם על הצווארון ותמונה בכיס, שהאשה הנוכחית מגלה בזה אחר זה. הצגה אפלולית, נשית מאוד, מרגשת ומטרידה.

אנחנו חוזרים לאוהל שהקמנו. את חיבורי החשמל מהעמוד שלנו לאוהל אנחנו עוטפים היטב בשקיות, כי נראה שעומד לרדת גשם, ובאופן כללי – יש הרבה לחות באוויר. אנחנו מנשנשים קרקרים וברי מצויין שעלה לנו 1.53 אירו (או, בארץ: ארבעים ₪. זה לא שער החליפין, זה האבסורד של מחירי הגבינות בארץ). הבטחתי לגיל ארוחה חמה בחוץ, ואנחנו יוצאים לפלאס דוקאל כדי לחפש מסעדה.

ככה הכיכר נראית ביום גשום
בכיכר אנחנו מוצאים דוכן חמוד עם בובות נייר ומוכר מקסים שיודע טיפה עברית, כי הוא חי בסיני בשנות השבעים. השיחה איתו כיפית, והזמן עובר בלי שנרגיש. המקום הנחמד שאנחנו יושבים בו לבסוף, כשבחוץ גשם שוטף, הוא "הבראסרי". לא בכיכר רבין, בכיכר דוקאל! הפסטה מצויינת והגינס יקר. המלצריות/ים מקסימות/ים, ועוזרות/ים לנו באנגלית – וזה לגמרי לא טריוויאלי.

זאת התקרה המיוחדת של המסעדה מבפנים
החזרה לקמפינג גשומה. אנחנו נערכים ללילה, טוענים הכל בתוך האוהל עם חיבור החשמל שלנו, ויש לנו יותר מזל משכל – רק המצלמה נפגעת. המחשב והסלולרים עדיין עובדים, למרות השלולית ממש בקרבת חיבור החשמל. על הבוקר למחרת אנחנו מבינים סוף סוף, שצריך גם למתוח את היריעה העליונה לצדדים.