ביום האחרון שלנו בפסטיבל, תכננתי לראות שלוש הצגות. את ההצגה שלבסוף נראה בתשע, תכננתי לראות דווקא בצהריים. אתר הפסטיבל טען בתוקף, שזו הצגה סגורה לקהל הרחב. ויתרתי על ההצגה הצ'יליאנית, למרות החוויה הנהדרת שהיתה לנו לפני שנתיים מהצגה אחרת של אותה להקה. לפיכך, היום מתחיל בצורה רשמית רק בשבע בערב, וממשיך בהצגה הסינית בתשע. גיל ואני יוצאים לתור את העיר, ומטיילים למיקום המרוחק של האולם שבו נצפה בהצגה האחרונה. אנחנו מודדים עשרים ושלוש דקות מהאולם המרוחק לאולם של ההצגה המוקדמת יותר, ובלי לתאם איתנו - אבא עושה בדיוק אותו מסלול. אנחנו עתידים לעזוב את הדירה הנפלאה של שרה, לשכור רכב לנסיעה לשדה התעופה ולהתנהל מסביב לאריזות ולסיכומים היום. אני מחליטה לצלם איזכורים ליקיר העיר, המשורר והסופר ארתור רמבו, שנולד בשרלוויל וכתב בה בשנותיו המוקדמות. מספרה, בתי קפה ופאבים, בירה מקומית, מוזיאון, כלי חרסינה, פורטרטים ומזכרות על שמו של רמבו, כמו גם אולם הצגות ורחבת ההצגה שבה הוצב המגדלור שבו היינו לפני כמה ימים - כל אלה ועוד מתנוססים כאן בכל פינה. גם ציור הקיר בכניסה לעיר, שבו כתוב "ברוכים הבאים לשרלוויל", מעוטר בדיוקן פניו הנאים של המשורר. גם הקולאז' שמעטר את ראשית הרשימה שלי היום מוקדש לו.
ממש מאחורי מוזיאון רמבו נמצאת בקתת הצ'אי האהובה שלנו, שגיל ואני נהגנו לבלות בה זמן רב לפני שנתיים, בגלל סמיכותה לגשר שמעל הנהר, שמעברו השני נמצא אתר הקמפינג בו נטענו את אוהלנו אי-אז. כדי להיפרד ממנה, אנחנו רוכשים לנו צ'אי ופרוסת עוגת תבלינים הולנדית (אני מאוהבת בעוגה הזאת. התאפקתי לא לקנות אחת שלמה בסופר ולהביא אותה לארץ).
מול הבקתה כבר ניצבת התפאורה של ההצגה הספרדית "סולדד". נתקלתי בכרזה שלה לפני יומיים, ואני מחליטה להישאר לצפות בה. נותרה חצי שעה עד ההצגה, ואנחנו מסמסים לאבא, שיצטרף אלינו להצגה. אני שוכחת לגמרי, שעל הכרזה צויין אורך ההצגה: שעה שלמה. על הברזנט שנפרש לפני אזור המשחק, אני בוחרת לשבת ממש קרוב ודי במרכז. קהל גדול כבר מתאסף, ואבא - שהצטרף - יחד עם גיל, מתמהמהים במאהל הצ'אי ולא ממהרים להצטרף אליי. הם מסמנים לי, שהם מעדיפים לצפות מרחוק. אני נשארת במקומי. טעות גדולה. ההצגה, אם אפשר לקרוא לה ככה, היא בעצם תצוגה של בובות שונות על ידי אשה בעלת מימיקה בלתי מתפשרת ואיפור עז, שהפעלת בובות ו/או משחק אינם הפורטה שלה. אחרי שאני מתייאשת מלנסות להבין מה אני רואה, אני בעיקר מנסה לפענח את הבטן ההריונית שלה: היא אמיתית? אולי זה אביזר? האם היא תלד בובה? להלן ספויילר: היא באמת בהריון. סביר להניח, שהבחור המאוהב שהפעיל לה את הסאונד ושלח לה נשיקות בסוף המופע הוא האב המאושר. שיממון, ואני נבוכה, אבל לא יכולה להימלט. הרי ישבתי פרונט אנד סנטר. אני מתחילה להרגיש את הקור מהברזנט, ובחילה עם חולשה פלוס פיק ברכיים. בתום השעה הארוכה הזאת, אני קמה, ומגלה שאבא וגיל כבר התייאשו מזמן. זה לא הוגן. הייתי צריכה פשוט לקום וללכת, אבל אין לי לב לעשות את זה.
אנחנו הולכים לאכול במסעדה אלג'יראית, שהאוכל שבה פחות טעים מהאוכל שאמא של שרה שלחה לנו (אני משווה, כי גם פה וגם פה מדובר באוכל אלג'יראי). אחרי אריזות, התארגנויות ושאר מרעין בישין, אנחנו כבר בדרך להצגה של שבע בערב, "טרנזיט" מהולנד. ארבעים דקות בעמידה בתור, וזה החלק הטוב בהצגה. ניתן בהחלט להכתיר את ההצגה הזאת כפלופ המהדהד של הפסטיבל השנה. נפיחה קולנית במשך חמישים דקות, בניסיון ליצר משהו לירי. בתמונה הלפני אחרונה של ההצגה, נאבקת אחת משתי המפעילות בשקית ענקית, ושלושתנו מאחלים לה בסתר לבנו, שתיחנק ממנה. בסוף ההצגה, שמגיע חמישים דקות מאוחר מדי, אבא וגיל מסרבים למחוא כפיים. אבא מכריז, שההצגה העליבה אותו כצופה. אני, רחומה וחנונה שכמותי, מוחאת כפיים ברפיון, ואנחנו נמלטים למה שכבר ידוע לנו שעתיד להיות צעידה לא קצרה לאולם המרוחק של ההצגה האחרונה. אבא כל כך עצבני, שהוא מושך אותנו לשם בפחות מרבע שעה. אנחנו מתמקמים בתור להצגה האחרונה שלנו לפסטיבל, "בלו ג'ינס" של יאנג פיי הסיני, וגיל מחווה מבחר מחוות של ניפוח שכל (משאבת אופניים, משאבת רגל, ואז קשית קטנה). מנהל האולם עומד מולנו ברחוב, ונואם בקול רם בצרפתית. השכנים בבניין הסמוך מביטים דרך החלונות, ומגיפים תריסים. אני מתחילה לקלל בעברית. ההצגה הלפני אחרונה מהדהדת לי ברקות. אני מתייאשת. אם ההצגה הזאת התקבלה לפסטיבל - אני לא מבינה על סמך מה מגיעות הצגות לפסטיבל הזה. תנאי בסיסי של הועדה האמנותית הוא, שההצגות יציגו לפחות שנה לפני שהן מגיעות לפסטיבל. ראינו יצירות נהדרות. איך יכול להיות שהזוועה הזאת גם הגיעה להציג שם? גיל מציין משהו עצוב: אמנים מתחלקים לשני חלקים, לעתים בלי חפיפה בכלל: אלה שיודעים לעשות אמנות, ואלה שיודעים להגיע לפסטיבלים. לפעמים, אין קשר בין השניים. זה גורם לי לפקפק בעצמי. זה מקום איום ונורא להיות בו.
אנחנו נכנסים סוף סוף לאולם, ויושבים במקום נפלא, מקדימה ובאמצע. גיל ואני כבר יודעים שיאנג פיי הוא אמן ראוי, ומצפים ליצירה גדולה. אני לוחשת לעצמי, "אמן שזו תהיה הצגה טובה!". איזה מזל שזו ההצגה שקובעת את הטון הערב. להפתעתי, היא עוסקת בילדה שעובדת בסווטשופ לייצור בגדי ג'ינס איכשהו, עם כל ההיכרות המוקדמת עם הבובנאי, לא טרחתי לקרוא על מה ההצגה. אני בדיוק עובדת על תרגיל בנושא דומה. על הבמה, מלבד יאנג פיי, עוד שני מפעילים, ושחקנית: ענבל יומטוביאן, בובנאית ישראלית בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. לא ידעתי שהיא משתתפת בהצגה הזאת. אני נזכרת, שגם לפני שנתיים ראיתי את ענבל על הבמה בהצגה האחרונה שלנו לפסטיבל. אז, היא הופיעה בהצגה "סוואנה" של עמית דרורי. ההצגה הסינית מעולה, מרגשת וחותמת את הפסטיבל בתקווה. יש הרבה טוב, ומדי פעם בפעם - גם רע. אבל הטוב מנצח.
אחרי חיבוקים חמים לענבל, אנחנו צועדים לשתות את הקפה האחרון בבית הקפה החביב ליד חלל הפסטיבל, והולכים למכונית כדי לנסוע לשדה התעופה. היום הזה ממלא אותי ברגשות מעורבים. הרבה ספקות, כעסים ותחושות לא נעימות מעטרים את סיום הפסטיבל עבורי, ועייפות קשה מיום ארוך עם מעט מדי חוויות חיוביות. לפנינו עוד תמרונים בלתי נסבלים מסביב לשדה התעופה הסגור בלילה (אבסורד!), כדי למצוא את מגרש החנייה הרלוונטי למכונית שלנו, וצ'ק אין ארוך מהגיהנום, שמסתיים בכך שכל אחד מאיתנו יושב לחוד במטוס.
הפסטיבל הזה הוא אהבה גדולה שלי, ואני זוכרת ממנו הרבה רגעים יפים. גם החוויה שלי מהפסטיבל הזה היא ברובה טובה ונעימה. אבא אומר, שטוב שאני מתעדת את החוויה תוך כדי הפסטיבל, כי אלה הזכרונות שנשארים. אחרת, הזכרונות שמשתלטים על הכל הם האחרונים שנחווים, ובמקרה הזה - זו צרה צרורה. אני קוראת שוב את הפוסטים שפרסמתי בעשרת הימים האחרונים, ונזכרת בשמחה בהרבה כיף: מרדפים מצחיקים בסופרמרקט, הצגות טובות, טיולים רגליים ודירה מקסימה עם בעלת בית מעל ומעבר לכל הציפיות. הרבה השראה. הרבה למידה. הרבה טוב.
אני עוד לא מסכמת, כי יגיע גם פוסט על הצגות הרחוב ועל חוויית הטיול הרגלי, עם המון תמונות שצילמנו. בינתיים - לילה טוב מתל אביב.
