יומן פסטיבל - 23-24.9.13 - חוצפסטיבל זה מעניין

יום שני מתחיל מוקדם, בהצגה באולם 'הפורום', שנמצא חמישה מטר מהבניין שלנו. זו לא הגזמה, זה המרחק. בהצגה "שירת התיש" אנחנו צופים עם תלמידי בית ספר יסודי, שההצגה מוציאה מהם שפע תגובות, במיוחד ברגעים לא קלים, שבהם מוקרן על מסך מולנו סירוס של תיש, מאוד מקרוב. ההצגה עצמה אפלולית ומצחיקה, והשחקנים מגובים בפרקשניסט שעוטה על עצמו פאה נוכרית, שאיתה הוא נראה כמו ריצ'רד קליידרמן של הפרקשן. סיפור אהבה של כלבה וכלב נקטע בעקבות הגעתו של תיש לשכונה הפרברית השקטה. השתלשלות העניינים עקובה מדם, והסירוס הוא אחד השיאים שלה.

אחרי ההצגה, אנחנו הולכים לסופרמרקט, כדי להשלים מלאי להכנת סנדוויצ'ים לימים הקרובים. אתמול פלשנו לאירוע השקה ליד חלל הפסטיבל, והוזמנו על ידי אמן בובות למופע שלו, שיתרחש בסופרמרקט שנמצא ברחוב שלנו. מסתבר, שזה אמן בלגי מפורסם וידוע בצרפת, מאוד פוליטי, בעל אג'נדה 'ירוקה'. הביקור שלנו בסופר הוא בעיתוי מעולה: ההצגה מתחילה בדיוק באותו הזמן. הבגט לא יודע מאיפה זה מגיע, שלא לדבר על הסלרי...! 

בשלוש בצהריים אנחנו בתיאטרון העירוני. ברחבה לפני הכניסה יושב קהל רב, מרותק. ההצגה שמתקיימת ברחוב נראית מושקעת, אבל אני מאבדת ריכוז, במיוחד כי לא ראינו את תחילתה. נכנסים לאולם, וצופים ביצירה נוספת של דודה פאיבה (אחרי ההצגה הבולגרית מאתמול): Bestiaires. האלים היווניים הם גיבורי הקומדיה הזאת, והם נחצבים מספוג ולא מאבן. הכי מצחיק הוא זאוס, שמופיע כראש ענק מאבן, שמדבר במבטא הודי ויולד ממצחו את אתנה. כתמיד, אלמנט המחול הוא משמעותי וחזק במיוחד, כי דודה פאיבה הוא, לפני הכל, רקדן. כמו את ההצגה של אתמול, גם את זו הוא ביים, ואינו מופיע על הבמה, אבל נוכחותו מורגשת.

בשש אנחנו בכנסייה שלידה אנחנו עוברים כל יום. ממש לצדה נמצא חלל הפסטיבל, עם משרד הכרטיסים, הפפט בר ובמת המופעים שנפתחת בערבים. בתוך הכנסייה צויירה ספירלה באמצעות חול אדמדם. בתוכה מציג המופע "נוכחות משותפת" - מופע של מפעילה, שני מפעילים ונגן. שלוש דמויות בובתיות: מבוגר, זקן וילדה, כל אחת/ד והפיזיות שלה/ו, מהווים השראה גם למפעילות/ים לנוע באופן דומה. המבוגר מתפרק לאיברים, הזקן נתמך במקלות הליכה והילדה נישאת על הידיים, וגם עומדת איתנה. בהתאמה, כל היצורים האנושיים מתנהגים באופן דומה לבובות. המופע יפה, אבל הכנסייה קודרת ומשרה עליי תחושת כובד.

יום שלישי מתחיל במגדלור. אנחנו בחצר בין שני בניינים מוזנחים, מאחורי הכנסייה. המבנה שניצב בחצר הוא בקתת עץ עם מגדלור מעליו, ובתוכו - חדר עם מיטת ברזל, שהופכת צורה ומשתנה בהתאם לסיפור. הגיבור הוא השומר של המגדלור, שמאבד את דודו האהוב בתאונת דיג, ומתאהב בבת ים יפה. דווקא בלב סיפור האהבה עם הסירנה שמצא בלב ים, פורצת מלחמה שבגללה הוא מאבד חצי מפניו - מה שניתן לראות כבר מתחילת ההצגה: פניו של המספר עטויות מסכה, שמכסה חצי פנים ומעוותת אותן (כמו ב"פאנטום האופרה"). מלבד בובות בגודל טבעי ובובות שולחן, נעשה שימוש נרחב בצלליות. גם התאורה והמוזיקה נפלאות. אני אוהבת מאוד.

לפני יומיים, כשראינו כאן את "לימן" ואת הצגה שאחריו (שאני מעדיפה להדחיק), עמדנו בחוץ בין שתי ההצגות. הקהל ההומה שוחח בקול רם, בלי מודעות לכך שמתקיימת הצגה בבקתת העץ באותו זמן. בשלב כלשהו, ניגשה אלינו מישהי מההפקה, וביקשה שנשמור על השקט, כי יש כאן עוד הצגה. תוך כמה שניות, כל הקהל שעמד בחוץ השתתק. בארץ זה לא היה קורה בחיים.

בצהריים אנחנו בחצר של מה שנראה כמו מגזין מקומי. אתמול פגשנו את שני מפעילי ההצגה "תינוק קרקס" (או "תינוקרקס"), שראינו לפני שבע שנים בפלאס דוקאל. אבא שאל אותם מתי ואיפה יש להם עוד הצגות, וגילינו שאפשר לראות אותם היום. אבא מתרגש, הוא זוכר אותם היטב. מה הפלא, הוא צפה במופע שלוש פעמים לפחות. פעמיים מהן איתי. הקהל: ילדי גן, המורות שלהם, ואנחנו. אבא מראה למפעילים תמונה שלהם מלפני שבע שנים. הם מבסוטים מהמעריץ הפסיכי. ההצגה מצחיקה, כפי שזכרנו, וגם גיל מסכים איתנו. התינוק הזה לא גדל ביום, למרות שראינו אותו לראשונה הרבה לפני שילדי הגן שישבו איתנו, צחקו והריעו, נולדו בכלל. 

בשלוש אנחנו ב'אופרה אופק' - קשישה מפחידה על כסא גלגלים, מפעילה ומפעיל עתירי מימיקה שסרים למרותה וחתול אחד מפונק. הצגה מצחיקה, שאני לא אאריך עליה עכשיו, כי אמצע הלילה. מחר יום חדש. הנה הטיזר:

הצגתנו השלישית באולם היום היא "מונק וואן גוך", שרק אגיד אליה, שהמחזה של מארק בקר, על פי רעיון שלו ושל המפעילות, אולריקה קוואד וג'ו סטרומגרן, מספיק מעניין כדי להפוך להצגה רגילה לחלוטין, ושאין שום יתרון נראה לעין דווקא בבובות, על אף יופיין.

בלילה, אנחנו צופים גם בהצגת פרינג'-חפצים קצרה על בירוקרטיה וקיטלוג בתוך מכולה בתחנת הרכבת (הזמינה אותנו בחורה הבוקר, כשיצאנו מהמגדלור), וגם בהצגת תיאטרון צלליות פיוטית ברחבת הפסטיבל. ההצגה במכולה מצליחה להעביר את ההרס שבבירוקרטיה באמצעות חדרון קטן של פקיד, שכל עולמו מורכב מארונית מגירות קיטלוג ממתכת, שבתוכן נמצא העולם כולו. אני שמחה שבחרנו ללכת להצגת חוצפסטיבל, זה הימור טוב. הצגת הצלליות היא אותה הצגה שכבר יצא לנו להחמיץ בעבר, כשהיא הציגה ברחוב. הפעם, אנחנו מגיעים לחלל הפסטיבל כדי ליהנות מהמוזיקה ומהאוכל החם, וזוכים גם לראות את ההצגה היפה. אבא גם מצלם, וכשיבחר לי תמונה יפה - אוסיף אותה כאן.

לילה טוב!