ביום רביעי בעשר בבוקר אנחנו הולכים שוב לאולם הפורום, הסמוך לדירתנו,
לצפות בהצגה "אין בי שום פחד מהזאב!". כצפוי, לא משנה כמה זמן מראש
נעמוד בתור - תמיד תגיע קבוצת ילדים, שתוכנס לפנינו לאולם. הפעם, הילדים אכן
מוכנסים לפנינו, אבל משום מה, איכשהו הם יושבים דווקא בשורות האחרונות. עם כניסת
המבוגרים, נוצר מצב ששורות שלמות מסתירות לילדים. מורה אחת קמה, אחרי שכל הקהל כבר
ישוב במקומותיו, ומכריזה שזה לא בסדר, ושהילדים לא רואים כלום. מתחיל משחק הכסאות,
שמעכב את ההצגה. על הבמה, בתאורה מוחלשת, עומדות המפעילות ומבצעות מספר תנועות
רפיטטיביות. זמן התארגנות הקהל מתארך, ואני כבר די מרחמת על המפעילות. מתחילה
ההצגה סוף סוף, והיא מלאה טקסט בצרפתית. קשה להבין במה מדובר, ואני מתקשה לפענח את
תיאטרון הידיים החף מאביזרים ומבובות. זה תיאטרון ידיים שקורא לפרשנות סמלית, ואי
הבנת השפה פשוט מנתק אותי מהסיפור. לאחר אפיזודה לא קצרה של נתק, מתחילה מוזיקה
מוכרת. "פטר והזאב", עם כלי התזמורת והדמויות המוכרות, מוצג בצורה נחמדה.
בסך הכל, ההצגה לא רעה. אילו ידעתי שהיא תלויית היכרות עם היצירה הראשונה, הייתי
דואגת להכיר אותה, או לא בוחרת את ההצגה.
בשתיים וחצי אנחנו מגיעים לטים, הלא הוא אולם בית הספר לתיאטרון
בובות, אליו צופה חלון הסלון בדירה שבה אנחנו מתגוררים. ההצגה היא "בין 'אני'
לבין 'עצמי'", והיא מאכזבת מאוד. מדובר ברקדן היפ הופ, ברייקדאנס וסטריט,
שמאוד טוב בריקוד, ואיננו מפעיל בובות. הבובה מחוברת אליו, בעוד הוא מפעיל את הגוף
שלו. באותה מידה, יכולנו לצפות במופע סטריט דאנס עם ברייקדאנס בלי בובה. האם הייתי
בוחרת לשלם עבור מופע כזה, ולשבת חמישים דקות כדי לצפות בו? לא. מה שכן - הוא יודע לרקוד.
בשעה שבע אנחנו נכנסים להצגת פרינג' בדירה קטנטנה בקומה השלישית של
אחד מבנייני פלאס דוקאל. אחרי איסוף בין חנות הדגים לפאב, הקהל מובל במעלה מדרגות
לולייניות מעץ (פחד אלוהים) אל תוך דירה פצפונת, ובתוכה לתוך חדר שינה. בחדר יש
מיטה, שידה ושלושה ספסלים לקהל. ההצגה נקראת "החדר של אדיפוס", והיא
מעוררת בנו בעיקר מחנק וקלסטרופוביה. למרות ההבטחה, שמדובר ביצירה שניתן להבין גם
בלי הבנת השפה, המלל בצרפתית משמעותי מאוד, ולפיכך - חסר לנו. בסוף ההצגה, אנחנו
נמלטים אל עבר התיאטרון העירוני, שם מתחילה עוד חצי שעה הצגתנו הבאה.
ההצגה "אורובורוס" מדרום אפריקה היא הצגה מרהיבה ביופיה,
מעוצבת נהדר ומרגשת אותי מאוד. מעגל החיים מוצג באמצעות סיפור האהבה של זוג,
מילדות ועד זקנה ואפילו במוות. כבר יצא לי היום לשמוע את דעתם של יפעת וגלעד,
שהשתעממו ולא אהבו את ההצגה. אני הייתי שמחה לראות אותה שוב. לי זה היה נפלא.
בצאתנו מהתיאטרון העירוני, ממש בכניסה, מתקיימת כבר הופעה של בובות
ויאטנמיות (נדמה לי, לא ראינו שום מידע על המופע הזה). היא מסתיימת דקות ספורות
אחרי שאנחנו מצטרפים לקהל. בלילה, כמו לילה לפני ולילה אחרי, אנחנו ברחבת הפסטיבל,
אוכלים פריקסה, שותים בירה, וקופאים מקור.
ביום חמישי אנחנו משכימים קום, כדי להגיע להצגה הראשונה שלנו,
שמתקיימת במאונט אולימפ (רחוק מהדירה). ההצגה "סוויפט!" מצויינת בתכנייה
כהצגה בצרפתית. לשמחתי, היא בכלל בג'יבריש. לילדים באולם זה עוד לא לגמרי ברור
בתחילת ההצגה, והם רוחשים בדאגה, שמא לא יבינו בכלל את מה שנאמר. לאחר כמה דקות, נראה
שיש הבנה בקרב הקהל שמדובר בג'יבריש, ואפילו די פשוט להבין מה הכוונה. ההצגה
קרוייה על שם מחבר ספרי מסעי גוליבר, ג'ונתן סוויפט. סיפורו של גוליבר, על הענקים
והגמדים שבו, מועבר באמצעות הקרנה על מסכים, צלליות שעשויות מג'אנק ובעיקר מבקבוקי
פלסטיק ישנים ושחקן/מפעיל אחד כריזמתי. במהלך ההצגה, הילדים הקטנים ביותר, שיושבים
גם, בהתאם, בשורה הראשונה, מבחינים בדברים שצצים על המסכים. הם קוראים בחדווה
"שם!", מה שגורר תגובות חסרות סבלנות מהילדים היותר גדולים, שדווקא הם
הפגינו חוסר בגרות. ההצגה מהנה, והיא נמצאת כאן במלואה:
אחרי ההצגה, גיל ואני הולכים לסופר כדי לקנות שלל גבינות לקחת הביתה, לארץ. אנחנו
עדים שוב להצגת הסופרמרקט, וזוכים שוב לראות מרדף של בגט אחרי כרשה.
ההצגה הבאה שלנו היא "השולחן" מבריטניה. לא רק הצגה טובה,
גם באנגלית! שלושה מפעילים מעולים, כולם מפעילים בובת שולחן בהפעלת בונרקו: כל
מפעיל/ה מופקד/ת על שני איברים, וכך הבובה זזה בסנכרון. מוזס, הבובון המצחיק, הוא
בעצם משה מהתנ"ך, שמתחנן לאלוהים לא למות לפני הכניסה לארץ המובטחת. ארבעים
שנה במדבר ככבילות לשולחן ויסודות הפעלת הבובות: פוקוס, נשימה ונקודת ייחוס.
המפעילים נהנים ומצחיקים אלה את אלה, והקהל שואג מצחוק. בסוף ההצגה, המפעילים
יוצאים עם מוזס כדי להצטלם ולאסוף כתובות מייל (אני נרשמת, כמובן). אנחנו מספרים
למוזס, שאנחנו מישראל. מוזס כבר היה בארץ השנה, והוא שמח שבאנו. אבא מצלם את פוז
עם מוזס, כמזכרת לחברות האמיצה שנרקמה ביניהם:
אחרי הצהריים, אבא ואני הולכים לפלאס דוקאל כדי לצפות באוהל של פאנץ'
וג'ודי (או פולצ'ינלה), ולחזות בנציג הישראלי: אריאל דורון עם פנחס שלו. ההצגה שלו
מאוד פוליטית, מבריקה ומצחיקה - לא רק אותנו, אלא גם את הקהל המקומי. הנה כתבה מערוץ שלוש הצרפתי, שכיסה את הפסטיבל. את פנחס אפשר לראות מהדקה הראשונה ועד השלישית:
בכיכר אני גם רואה מזוודה קטנה ומעוצבת, שלידה אשה צעירה שמזמינה אותי למופע לצופה אחת/ד. היא מגדירה את זה כ"רגע אחד של אושר". אני מציצה לתוך חור ההצצה, ורואה מבחר איורים משעשעים של א/נשים על אסלות. כנראה, רגע מאושר הוא רגע שבו היציאות שלך סדירות.
בגיחה הזאת לכיכר, אנחנו גם מספיקים לבקר בתערוכה קטנה של בובות וצלליות מתוך הצגה על חייו של ואן גוך (שאיננה ההצגה "מונק וואן גוך", שבה צפינו השבוע). התמונה בראש הפוסט מגיעה מהתערוכה הזאת.
בכיכר אני גם רואה מזוודה קטנה ומעוצבת, שלידה אשה צעירה שמזמינה אותי למופע לצופה אחת/ד. היא מגדירה את זה כ"רגע אחד של אושר". אני מציצה לתוך חור ההצצה, ורואה מבחר איורים משעשעים של א/נשים על אסלות. כנראה, רגע מאושר הוא רגע שבו היציאות שלך סדירות.
בשמונה בערב אנחנו שוב בפורום, קרוב לדירה. ההצגה "שקט"
מתרחשת בבית אבות, שבו מתגוררים יחד גבר ואשה, זוג ותיק עם סודות פרטיים משלהם,
ושתי עובדות של בית אבות, שהן גם המפעילות וגם נשות סודם של הזוג הקשיש. בית האבות
מלא דיירות/ים, שרוקדות/ים ומבלים. הדירה של הזוג בעיקר שקטה. הצגה נהדרת, מלאה
הומור וגם מעציבה לפרקים. גם המוזיקה נפלאה.
העיניים כבר נעצמות לי. לילה
טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה