היום שלאחר פתיחת הפסטיבל מתחיל על מי מנוחות. שרה, שבביתה אנחנו מתגוררים, באה ומכינה לנו ארוחת בוקר מטורפת בגודלה, ועתירת פחמימות מהסוג הטעים (כאילו שיש סוג לא טעים). ההצגה הראשונה שלנו מתחילה בשלוש בצהריים, ואנחנו שמחים בעיקר לראות הצגה באנגלית. היא כל כך טובה, שאין צורך להתחנף לקהל המקורי. הכתוביות בצרפתית מספיקות.
אלווין ספוטניק מאבד את אהובתו בעולם פוסט אפוקליפטי, לאחר שכל הקרחונים הפשירו וכל הבתים שקעו במים. הוא מחפש את הנשמה שלה בלב ים, וחווה הרפתקאות מצחיקות ומרגשות. ההצגה היא וירטואוזיה מופלאה של יוצר-מפעיל-שחקן נדיר: טים וואטס האוסטרלי, שמלהטט בין מסך עגול שעליו מוקרנת אנימציה לבין זירות התרחשות משני צידי המסך. הלוואי שהוא יגיע להופיע באחד הפסטיבלים בארץ. הוא מדהים. בתקציר של כל הפסטיבל העליתי סרטון פרומו של המופע, אז הנה כתבה עם ראיון על ההצגה:
אלווין ספוטניק מאבד את אהובתו בעולם פוסט אפוקליפטי, לאחר שכל הקרחונים הפשירו וכל הבתים שקעו במים. הוא מחפש את הנשמה שלה בלב ים, וחווה הרפתקאות מצחיקות ומרגשות. ההצגה היא וירטואוזיה מופלאה של יוצר-מפעיל-שחקן נדיר: טים וואטס האוסטרלי, שמלהטט בין מסך עגול שעליו מוקרנת אנימציה לבין זירות התרחשות משני צידי המסך. הלוואי שהוא יגיע להופיע באחד הפסטיבלים בארץ. הוא מדהים. בתקציר של כל הפסטיבל העליתי סרטון פרומו של המופע, אז הנה כתבה עם ראיון על ההצגה:
ההצגה הבאה שלנו היא אובו - המלך אובו על פי אלפרד ז'ארי, בעיבוד חופשי מאוד. אני נהניתי מהאסתטיקה ומהעיצוב, וגם ההפעלה של בובת החזיר היתה נהדרת. בין זה לבין המחזה - הקשר קלוש ביותר. מי שמכיר/ה את המחזה יכול/ה, נניח, להקיש בין מה שנראה על הבמה לבין מה שקורה במחזה. נניח. החוויה שעוברת עליי מתחילה בישיבה בשורה השנייה, מאחורי גבר מבוגר, גבוה ורחב, שמחליט להילחם בעייפות באמצעות סדרת מתיחות וקיפולים במהלך ההצגה. מאחוריו - כל מי שנמצא/ת בזווית ראייה מוגבלת מפאת שיעור הפילאטיס שהאדון מבצע במהלך ההצגה, נאלץ/ת לזוז בעקבותיו. משמאלי, אשה עם בנה הקטן מדי להצגה (אני מעריכה שלא יותר מבן ארבע), שכבר הכריז בקולי קולות לפני תחילת ההצגה, שאין לו עניין להיות כאן. האמא אינה מתחשבת ברצונו, וגם לא ברווחת יתר הקהל. כצפוי, הילד שואל שאלות בקול רם מאוד, במהלך ההצגה. האמא עונה לו בלחש. בשלב מסויים, הילד מתחיל להתמתח. מעניין מה בהצגה הזאת גורם לתגובות האלסטיות האלה. האמא סוף סוף מוציאה את בנה מהאולם, והוא מגיב במחאה: בהתחלה צועק, בהמשך צורח ולבסוף גם מייבב. אפשר לומר, כמו שכתבתי בפייסבוק, שאמנם אובו המלך שנמצא על הבמה הוא חזיר חזירי, אבל לא חסרו ביטויי חזירות גם בקהל. בסופו של דבר, ההצגה היתה מהנה מבחינתי. אני בטוחה שהייתי יותר נהנית אילו צפיתי בניחותא.
יום ראשון, 22.9.13, נפצח בהצגה קצרה שהוספנו בספונטניות: לימן - הצגה קצרה של עשרים דקות. הפעלה יפה, בובות יפות, ואין סיפור. ככה זה נראה:
באותו אולם אנחנו צופים גם בהצגה השנייה שלנו להיום: Actéon miniature. אין מה לומר. היה רע לתפארת. בסוף העינוי האיטי וחסר התוחלת הזה, אבא תוהה אם זה מה שצפוי לנו בהמשך היום.
ההצגה הבאה היא חשיפה כפולה מפינלנד ודרום קוריאה - מופע מחול מודרני עם חלקי בובות. מופע מצויין, ביצוע מצויין, תאורה משובחת (מסתבר שזה בכלל לא טריוויאלי). חבל שאין וידאו של חלק מזה. הרהור שלי בעקבות המופע: דרום קוריאה היא ממלכת הניתוחים הפלסטיים. היצירה מתייחסת לדימוי גוף ולמחיקת זהות באמצעות שינויים פלסטיים. כל הקוריאניות רוצות להיראות כמו בובה בלונדינית אחידה. אבל לא צריך לגור בדרום קוריאה כדי לרצות להיראות כמו הבובה הזאת. היא השאיפה האוניברסלית.
ההצגה הרביעית היום היא 'הולי' מבולגריה, שמגוללת ערב בביתה של רבקה, אם המשפחה שעל הבמה, שחוגגת יום הולדת. כל הקרביים של המשפחה יוצאים החוצה על שולחן האוכל, עד הסוף המר. הצגה מעולה, משחק משובח, בימוי גאוני. זו יצירה שביים דודה פאיבה ההולנדי, שאת יצירתו האחרונה נראה מחר. בתחזית לכל פסטיבל שמתי טריילר להצגה הזאת, אז הנה טריילר אחר לאותה הצגה:
מחר מתחיל מוקדם, אז לילה טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה