יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום שני, 19.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

השמש יצאה.

אחרי הקפה של הבוקר, נצפה ב"שלגיה". ההצגה בצרפתית, אבל גיל ואני מכירים את הסיפור. אני מקווה. בפסטיבל הקודם שהייתי בו, ראינו את "כיפה אדומה" ברוסית (עוד שפה שלא אני ולא אבא, שצפה איתי, יודעים), והיה מצחיק ונפלא.
צ'כיה, 50 דקות, מגיל 5, בובות מוט ושחקניות/ים, צרפתית.



יום שני הוא היום הארוך ביותר שלנו, מבחינת הצגות. בעשר בבוקר אנחנו כבר צופים בהצגה "שלגיה" מצ'כיה, שבה יושבות איתנו שתי כיתות שלמות של ילדות/ים חמודות/ים. השחקנים שרים ומנגנים בגיטרות, מפעילים את הקהל, מקסימים אותנו, ועושים הכל כדי שיהיה שמח. ואכן שמח. ההפעלה של בובות המריונטה די עלובה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, ללא ספק, המופע עצמו. הרי את שלגיה כולנו מכירות/ים, אבל האם ידעתן/ם שגם בצ'כית אפשר לשיר את הלהיט "מי שטוב לו ושמח כף ימחא"? אפילו באותו לחן! אבל לא לרקוע, אלא לשאוג, לצקצק ולנופף לשלום. המתרגמת שעוזררת לשחקנים עם הצרפתית היא משתתפת פעילה בהצגה, והיא מצחיקה מאוד.
שלגיה, הגמדים והמתרגמת
אנחנו יוצאים בחדווה, והולכים לקניות, לחידוש מצרכי המזון שלנו. מחירי הגבינה המשובחת פשוט שערורייתיים! בארץ, כלומר. בצרפת הם זולים להפליא.

אחר הצהריים נצפה באגדה יפנית בשם "Urashima Taro על אשת-צב שמפתה דייג. כל האסתטיקה של ההצגה היא יפנית, אבל זה לא בונראקו.  לצערי, עוד לא יצא לי לראות בונראקו יפני חי, אבל תהיה לנו הצגה בסגנון הזה בפסטיבל. לא מיפן, אבל בכל זאת. 
בריטניה, 55 דקות, נוער ומבוגרים, בובות בגודל אדם, צלליות נייר, מעט טקסט, יפנית ואנגלית.

ההצגה השניה מתקיימת באזור שעוד לא הגענו אליו ברגל, ולכן אנחנו מחליטים, לאור נסיון אתמול, לקחת את האוטו ולנסוע לשם. המקום לא רחוק, אבל ברגל לא היינו מוצאים בחיים. ההצגה היא "אורשימה טארו", על פי מיתולוגיה יפנית, על איש צעיר שמתאהב באשה-צב. האסתטיקה יפנית-מינימליסטית, עם בובות בגודל אדם מעוצבות להפליא, ועם סט מיניאטורי של תיאטרון נייר, שמוקרן בגדול ברקע הבמה. השימוש במקרן כדי להגדיל סט מיניאטורי נראה כמו פתרון לקהל רחוק במופע חי, וגם בהצגה האמריקאית מאתמול ראינו פתרון דומה. בתוכניה נכתב, שההצגה באנגלית, בצרפתית וביפנית. השחקנית היא יפנית, אבל ההצגה מבריטניה, ולצערנו, את הסיפור עצמו אנחנו שומעים בהקלטה, בצרפתית. גיל ואני לא מתרכזים. מיד בכניסה לאולם, אנחנו מתחילים להתנמנם. המוסיקה מאוד תומכת-שינה, כמעט שיר ערש. התאורה מינימליסטית, ואנחנו קצת חורפים. אני נהנית מההפעלה, מעבודת הצלליות מאחורי המסך הלבן וגם מתיאטרון הנייר, אבל שמה לב שלא רק גיל ואני מנמנמים קלות. נראה לי, שזו הצגה נהדרת לראות באנגלית, ולא בשעות הצהריים.
היה לי צב שקוראים לו יהושע
אנחנו חוזרים לקמפינג ויוצאים רגלית שוב מעבר לגשר שעל הנהר. שם נמצאת התגלית המקסימה הבאה: דוכן צ'אי ותה מכל העולם, עם מיני בקלאוות ותופינים. ליד הדוכן יש סככה שאפשר לשבת מתחתיה על מחצלת ולנוח. המוכרת החייכנית מדברת אנגלית (לשם שינוי), והיא גם נותנת לנו כוס צ'אי חדשה, כשאנחנו מצליחים, בכשרון רב, להפיל את הכוס הראשונה בתוך הסככה...
צילום: Alfredo Muzaber 
מאוחר יותר, אנחנו יושבים ברחבת הפסטיבל ומוצאים סוף סוף את סיסמת האינטרנט החופשי באזור. אנחנו נהנים מריחות הבישול באויר. בפסטיבל הקודם שבו הייתי, זכיתי להכיר מאכל בשם טרטיפלט, והפעם אנחנו אוכלים פריקסה, שמבושל כאן ברחבה.
פוז דווקא לא אכל, הוא צמחוני
בערב נצפה בהצגה "Dura Crosta - מה שאני מנחשת שהוא "הקשה של הלחם" (בתרגום חופשי עממי). הגוגל טרנסלייטור מתרגם את שם ההצגה ל"קרום קשה", והדימוי המרכזי הוא לחם. כבר בתמונות מההצגה אפשר לראות קמח עף באויר, ואני מקווה שנזכה גם לטעום לחם איטלקי טרי...
איטליה, שעה, כל הקהלים, בובות ושחקניות/ים, צרפתית.



אכן, בערב אנחנו נכנסים לחצר נחמדה, שבה מתקיימת ההצגה המצחיקה הזאת. שני שחקנים קומיים איטלקיים, שמזכירים בג'סטות שלהם קומדיה דל'ארטה מאולתרת, וסוחפים את הקהל. מצטרף אליהם בהפתעה שחקן צעיר בהמשך ההצגה, ואני תוהה איך הוא שרד כל כך הרבה זמן בתוך העגלה שהיתה ברקע כל משך ההצגה. הקשר היחיד לבובות הוא בקטע קצר של בובות כפפה שהשחקן הצעיר מציג בפני צמד השחקנים. הסיפור הוא סיפורו של איש מעונב עם עבודה יציבה, שמחליט להפוך לנזיר ולהתפרנס מאפיית לחם. בסוף ההצגה אכן מונח כיכר לחם על העגלה, אבל הקהל לא מוזמן לאכול. איזה מזל שליד רחבת הפסטיבל יש מאפייה! אנחנו קונים כיכר טרי, ויורדים עליו בתאבון רב. אנחנו ממשיכים בדרכנו, שבעים ומרוצים.

טעים!
בעשר בערב אנחנו צופים במופע / מיצג "Tagfish” מבלגיה. בקיץ האחרון עלתה משמעותית המודעות שלי לבניינים נטושים. כאן, בישיבה הבימתית סביב שולחן הישיבות המפואר, מתבצעת ועידת וידאו של מתכנן ערים, אדריכל, נציג העירייה, עיתונאי חברתי ועוד בעלי תפקידים (אף לא אשה אחת, מעניין). כולם יושבים ודנים באזור תעשייתי גדול שבו ננטש מפעל, בלב פיסת נדל"ן איכותית. סביב השולחן – כורסאות, שעל משענות הגב שלהן מוקרנים המשתתפים בדיון. הכסא השמאלי ביותר מראה חדר עבודה ריק. שם אמור לשבת המשקיע הסעודי, אבל הוא לא מגיע. גיל מצביע על הקשר ל"מחכים לגודו". נכון, לא חשבתי על זה – כל דיון הסרק הזה תקוע, כי גודו לא טרח להגיע ולתת את הכסף לפרוייקט. מיצג מרשים, עם קשר קלוש למדי לתיאטרון בובות (יש בו אוטומטונים שמפעילים כוסות ודפים על השולחן. לא עקרוני ולא חשוב במיוחד). אני שמחה שבכל זאת בחרו להציג אותו בפסטיבל, כי אנחנו הרווחנו.


Tagfish”, בלגיה, נוער ומבוגרים, שעה ועשרה, וידאו ואוטומטון, גרמנית ואנגלית.

לפני תחילת ההצגה

ואגב גודו, הנה אני מחכה לו:

משמאל למעלה, גודו על ענן

יום שני, 26 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום ראשון, 18.9.2011


Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, נקום בבוקר ונלך לראות הצגות רחוב, או סתם לטייל בסביבה. ההצגה הראשונה שלנו תתחיל בשתיים בצהריים.

ראשון בבוקר (שזה כמו שבת) יום גשום. הערכת נזקים: המצלמה הפכה ללבקנית. הזכרון עוד מכיל תמונות מהעבר, אבל לא מייצר תמונות חדשות, ואי אפשר לראות כראוי תמונות ישנות. אנחנו הולכים לחנות הפסטיבל ורוכשים חולצות ותיקי בד. התיקים מתמלאים עד מהרה בכמות בלתי נגמרת של עוגיות שמחולקות במתנה לבאי הפסטיבל.


התה מחמם את הידיים, והעוגיות מחממות את הלב

 "פרפטואום מובילה" היא הפקה גרמנית, שלא הבנתי כלום מהתיאור שלה. אבל המושג הזה, ששימש השראה ליוצרות/ים רבות/ים (כולל חברי עודד ליפשיץ, בשנה האחרונה), נשמע לי כמו סיבה טובה לבחור בהצגה הזאת. אני מקווה שהיא תצדיק את הבחירה.
גרמניה, שעה ורבע, לכל הקהלים, טכניקה מעורבת, ללא מילים.


Wandertheater Ton und Kirschen Perpetuum Mobile by wirksam45

בשתיים בצהריים, בחסות הגשם, אנחנו מגיעים ל-Cour Rimbaud  וצופים בהצגה "פרפטואום מובילה" מגרמניה. מכיוון שיורד גשם לסירוגין וההצגה מתרחשת בחוץ, פותחים מעל חלק מהקהל שמשיית חיפוי שמספיקה לחצי מהקהל בערך. אנחנו מתמקמים בחלק האחורי, בעמידה, כדי לאפשר לעצמנו תנועה חופשית מהאיזור המחופה לאיזור שניתן לראות ממנו קצת יותר טוב. באופן אירוני, כשאנחנו נאלצים לעמוד מתחת לשמשייה, הצופים שיושבים בשורות הראשונות ולא מתחת לשמשייה פותחים מטריות ומסתירים לנו.
מה אפשר לומר על ההצגה? בעיקר, שהרוב לא מובן, אבל מהנה, מצחיק לפרקים ומרתק כל הזמן. לפני תחילת ההצגה הוזמן הקהל להציץ דרך חורים בכדור פיברגלס גדול. מה שנגלה לנגד עינינו היה מיניאטורה של עולם כאוטי שסביר להניח שהוא העולם של הדמויות בהצגה. בין גולות הכותרת: תורן שפוצח בשירה אופראית של גוסטב מאהלר ופורץ בבכי, אביר אמיתי שנלחם על כבודה של רוזנת בובתית, מופע מאולתר של קומדיה דל'ארטה וסצנת ריקוד עם חפצים. השחקניות/ים הן/ם מולטי טאלנטיות/ים ומתמרנות/ים בין הפעלת בובות, משחק, שירה, ריקוד ונגינה. בהצגה גם פגשנו שניים מהשחקניות/ים שהופיעו בהצגה הצ'יליאנית מאתמול בבוקר. שוחחנו איתם והחמאנו להם על ההצגה המשובחת.

אחר הצהריים נלך להצגה "The Adventures of White-Man", הצגה פוליטית על יחסי שחורים ולבנים בארה"ב. למעשה, מדובר בחזון שלפיו, בשנת 2040, הלבנים יהיו מיעוט בארה"ב. כל ההצגה משתמשת בצעצועים ובמה שהאמן מגדיר "קיטש וג'אנק". נשמע מעולה.
ארה"ב, שעה ועשרה, נוער ומבוגרים, בובות משחק, אנגלית וצרפתית 


ההצגה נערכת בתוך אולם (לשמחתנו). עוד שמחה קטנה: ההצגה אמורה (לפחות לפי התוכניה) להיות באנגלית ובצרפתית, כך שאת האנגלית נוכל להבין. זו ההצגה היחידה מארצות הברית בפסטיבל השנה. לא הבנתי נכון את התוכניה. ההצגה אכן מתייחסת לאדם הלבן ולועגת לתחושת העליונות שלו, אבל אין התייחסות ליחסי שחורים-לבנים, אלא לשחצנות של הלבנים כלפי כל גזע ומין אחר. הבובנאי המוכשר והמצחיק, פול זאלום, מתחנף לקהל הצרפתי ברובו ומשתדל לדבר בצרפתית כל הזמן, אבל ההערות הספונטניות שלו הן באנגלית וכמעט רק אנחנו צוחקים מהן. הוא גם אומר בצרפתית, בעוקצנות, ש"צרפתית היא השפה האוניברסלית"... התוכניה מספרת לנו שמדובר בהצגה שמורכבת מפריטי קיטש וג'אנק, ואכן – כאלה יש כאן למכביר: בובות חיזרים מפלסטיק ירוק, שמש שהיא ביצת עין מפלסטיק, טורנדו מסלינקי (הקפיץ הזה, שיורד במדרגות). ארנק בצורת טלויזיה עם בובת שועל נוהם בתוכה היא, כמובן, פוקס טי.וי. ההצגה עוקצנית, מצחיקה, מופעלת מדהים ומלאה פאנצ'ים זריזים, שאת חלקם (אלה שהיו בצרפתית ולא מגובים באימג' חזותי) החמצנו, אבל זה לא משנה. אנחנו יוצאים בתחושה נהדרת.

בשבע בערב נצפה בהצגה "ספרינגוויל". תיאטרון חפצים שמשתמש בארגזי קרטון כאמצעי עיצובי מרכזי.
אני זוכרת לפחות שלוש הצגות שראיתי בישראל, שכבר עשו את זה, בדרגות תחכום שונות. עם זאת, נראה לי שהחומר הזה עוד לא נשחק עבורי, עם כל מה שהוא מייצג.
בלגיה, 50 דקות, נוער ומבוגרים, תיאטרון חפצים, ללא מילים.

http://www.mietwarlop.com/index.php?/root/springville/
ככה נראה קתרזיס
עלינו למהר, כי יש לנו פחות מחמישים דקות להגיע לאולם בצד השני של העיר. אנחנו מתחילים ללכת בגשם, עוקבים אחרי המפה המאויירת של הפסטיבל, שמכילה מידע חלקי בלבד. בעודנו צועדים במהירות, בלי מטריות ומעילים (והנעליים שלי כבר היו ספוגות היטב), אנחנו שואלים אשה איך להגיע לאולם. מראים לה את המפה, והיא מצביעה לכיוון שאליו ממילא הלכנו. אנחנו מודים לה וממשיכים בצעידה מהירה. האשה פונה אלינו שוב, ובעקבותיה גם בן זוגה, והם מבקשים מאיתנו להציץ במפה. הם אומרים לנו משהו בצרפתית, אבל אנחנו לא מבינים, וממשיכים בדרכנו, זועפים ורטובים. הדרך לא נגמרת. פתאום גיל שומע צעקה מעבר לכביש. הזוג לקח את המכונית, והוא מסמן לנו להצטרף אליהם לטרמפ לאולם. גיל מניח שהאשה גם הולכת להצגה שלנו (אני מניחה שהם חוטפים אותנו כדי לקצור לנו איברים). הם מסיעים אותנו לאולם, שם משתרך כבר תור ארוך. מסתבר, שהם עשו את זה מתוך נדיבות לבם בלבד, ושאף אחד מהם לא מתכוון ללכת להצגה הזאת. הם ללא ספק עשו לי את היום יותר מכל דבר אחר. אולם ההצגה הוא, כמו הרבה אולמות אחרים בפסטיבל, אולם ספורט. אני ציפיתי לתאורת תיאטרון, אבל לאורך כל המופע דולקים אורות פלורסנט מעיקים, גם על הקהל. אבל ההצגה הזאת מעיקה מכל כך הרבה סיבות. הקצב שלה סופר-איטי. כל פעולה פיסית אורכת דקות ארוכות, והאימפקט הכללי הוא רחמים על השחקניות/ים, שנאלצים לרוץ, להתכופף, לעמוד בתוך אובייקטים לא קלים ולהתרסק לרצפה לא מעט. גיל אומר, שלו המופע היה סרט, הוא בטח היה של לארס פון-טרייר. התעללות בשחקנים. שיא ההצגה הוא בית מקרטון (האובייקט המרכזי במופע) שמתחיל לפלוט עשן צהוב, ואז מתפוצץ, לקול מצהלות הקהל. שטות גמורה. הצגה  מזעזעת. גיל ואני מנצלים את הדרך החוצה כדי לקלל בעברית, בהנחה שאף אחת/ד לא מבין/ה אותנו. את הדרך הארוכה הביתה אנחנו עושים ברגל, ספוגים מים וקופאים מקור. בהגיענו לקמפינג, אני מיד הולכת להתקלח במים חמים-חמים, ואנחנו חותמים את היום בצפיה בסיטקום במחשב של גיל, ביושבנו באוהל. אני מתפללת שמחר תצא השמש.

פסטיבל שרלוויל מזייר - שבת, 17.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

בוקר טוב! מתעוררים ברבע לשמונה, מתארגנים מהר ונוסעים חצי דקה, לכניסה של אתר הקמפינג שנפתח. תמורת 127 אירו נשהה כאן שבוע עם האוטו והאוהל, בחלקת דשא מקסימה (מספר 23, למען דברי-הימים), ליד מקלחות ושירותים נקיים, ועם חיבור תלת פאזי לחשמל. לא הקמנו מיד את האוהל, אלא חנינו בחלקה שלנו ויצאנו רגלית דרך השער האחורי (הקרוב אלינו) לגשר מעל הנהר. ההליכה מהקמפינג למרכז העיר היא עניין של כמה דקות. בדרכנו אנחנו מגלים, שהרבה מהצגות החוצות של הפסטיבל מוקמו באוהלים ממש בסמוך לקמפינג. אין לנו זמן, עלינו להתייצב ברחבת הפסטיבל ולאסוף את כרטיסינו. אני עוד מקווה שאפשר להשתמש בכרטיסים שלא ניצלנו מאתמול להצגה אחרת. במשרד עונים לנו שאין מה לעשות. אני מקבלת את הדין, אבל גם זוכרת את הערתה של חברתי, טלי ירון, שהיתה בפסטיבל לפני שנתיים, שממילא לא ממש מסתכלים על הכרטיסים בכניסה לאולמות, ושאפשר להיכנס לאן שמתחשק עם כרטיס מהפסטיבל. אבל עוד חזון למועד.

בעשר בבוקר נלך להצגה מצ'ילה, שתוצג בספרדית: Les poissons ne volent pas  "הדגים אינם עפים", של להקת La Mona Ilustre. התוכניה מבטיחה תיאטרון-חלום. אני מקווה שהלהקה הזאת תקיים. 
צ'ילה, שעה ועשרה, מגיל 8 ומעלה, תיאטרון חפצים, ספרדית.


אין דגים שמדברים עברית

ההצגה הזאת נהדרת! הטקסט בספרדית, התרגום מוקרן בצרפתית, ולנו לא אכפת. השפה החזותית מבריקה. פריטים שנראים גנריים, כמו ספסל עץ, הופכים בסידור אחר לרציף של נהר, לחלק ממיטה ומתפקדים בעוד שימושים וירטואוזיים שונים, כהרף עין. במרכז הבמה יש משטח עגול מוגבה, שהמפעילות/ים מסובבות/ים בעצמן/ם. ההפעלה גלויה, וזה קסמה. אבל העיקר בהצגה הזאת היה המשחק המתוזמן, המצחיק, המשובח. כל השחקניות/ים מפליאות/ים בהבעות פנים ובאינטונציה, כך שאין צורך להבין את הטקסט כדי ליהנות. גם הסיפור מרגש (ספויילר: דגים דווקא כן עפים). מאוחר יותר במשך היום, נפגוש את נציגי תיאטרון הקרון ונמליץ להם על הזמנת ההצגה לפסטיבל בירושלים. פתיחה נהדרת ליום ההצגות הראשון.


והנה ההצגה בשלמותה!


אחרי ההצגה אנחנו הולכים לסופרמרקט לקנות לנו מזון במחירים זולים במיוחד. משם, עם שקיות עמוסות, הישר לקמפינג, לבניית האוהל. ההוראות די ברורות, והאוהל עומד תוך זמן קצר. מה שאנחנו לא יודעים, זה שיש סיבה לכך שהכיסוי לאוהל צריך להיות מתוח לצדדים. לאחר הלילה הזה נגלה בצער, שמי הגשם שהתחיל באותו לילה חדרו לנו לאוהל והרסו את המצלמה שלי.


בצהריים נלך להצגה מיוחדת של וויצק, שאין לה קישור משלה באתר של הפסטיבל. רק אציין ואשוויץ, שאלה החבר'ה שיצרו את הסוסים המרהיבים ב"סוס מלחמה", הצגה שצריך להמתין כמה חודשים טובים כדי להשיג לה כרטיסים בלונדון ובברודוויי.
דרום אפריקה, שעה וחצי, נוער ומבוגרים, בובות מוט ואנימציה מוקרנת, אנגלית. 
http://www.handspringpuppet.co.za/


ההפקה הזאת היא אחת ההפקות שחזרו אל הפסטיבל לרגל חגיגות חמישים השנה. אנחנו מתיישבים במקום טוב באולם התיאטרון המקומי, ומצפים. האנימציה והצלליות מרהיבות, אבל קטעי הבובות האנושיות מאכזבים. את כל מה שהן עושות היו יכולים לעשות גם שחקנים חיים, ולא היה נגרע מההצגה כלום. למעשה, שילוב הצלליות והאנימציה בהצגה 'חיה' היה יכול להיות הברקה. חבל, אבל לא נורא. אני חושבת שציפיתי מההפקה הזאת להיות יותר ממה שהיא באמת. הגיע הזמן לכוס קפה, כדי שנגיע במצב ערני להצגה השלישית שלנו להיום.

אחר הצהריים נצפה בגרסה נשית מפינלנד לאגדת כחול הזקן שנקראת "To the End of Love”. כל החפצים והתלבושות בהצגה הזאת הם אקססוריז של נשים.
פינלנד, שעה, צלליות, בובות, אנימציה מוקרנת, ללא מילים.

בכיכר המוזיאון, ליד בית הספר לתיאטרון בובות (בו נערכה ההצגה), כבר משתרך תור ארוך. אנחנו שותים קפה, נחים קצת, וממתינים לפתיחת הדלתות. ההצגה הפינית נקראת על שם השיר של ליאונרד כהן שסוגר אותה. כולה מרוצפת בשירים מוכרים באנגלית, והאסתטיקה מאוד נקייה ומינימליסטית. על הבמה - חמש נשים, ודמות גבר נעדר, שמגולם על ידי החליפה הריקה שלו. הסיפור הוא פשוט וללא מילים: דמויות הנשים הקודמות (המתות?) של הגבר רודפות את זוגתו הנוכחית. לא ברור אם הוא נמצא או שלא יחזור יותר. האשה מקבלת ממנו מתנה – קומביניזון לבן. הבמה מתמלאת בקומביניזונים לבנים שונים, כל אחד מהם שייך לאשה אחרת שכבר נפלה ברשתו של הגבר. הדימוי החזותי המרכזי היה, אכן, רשתות פרפרים, שאליהן התחברו הכותנות. גם האשה הנוכחית נופלת ברשת. הכי תופסת אותי תמונה בה האשה מתנחמת בז'קט הגברי, ובמקביל אשה מהעבר שותלת בו ראיות לבגידה: שפתון על השרוול, בושם על הצווארון ותמונה בכיס, שהאשה הנוכחית מגלה בזה אחר זה. הצגה אפלולית, נשית מאוד, מרגשת ומטרידה.

אנחנו חוזרים לאוהל שהקמנו. את חיבורי החשמל מהעמוד שלנו לאוהל אנחנו עוטפים היטב בשקיות, כי נראה שעומד לרדת גשם, ובאופן כללי – יש הרבה לחות באוויר. אנחנו מנשנשים קרקרים וברי מצויין שעלה לנו 1.53 אירו (או, בארץ: ארבעים ₪. זה לא שער החליפין, זה האבסורד של מחירי הגבינות בארץ). הבטחתי לגיל ארוחה חמה בחוץ, ואנחנו יוצאים לפלאס דוקאל כדי לחפש מסעדה.

ככה הכיכר נראית ביום גשום
בכיכר אנחנו מוצאים דוכן חמוד עם בובות נייר ומוכר מקסים שיודע טיפה עברית, כי הוא חי בסיני בשנות השבעים. השיחה איתו כיפית, והזמן עובר בלי שנרגיש. המקום הנחמד שאנחנו יושבים בו לבסוף, כשבחוץ גשם שוטף, הוא "הבראסרי". לא בכיכר רבין, בכיכר דוקאל! הפסטה מצויינת והגינס יקר. המלצריות/ים מקסימות/ים, ועוזרות/ים לנו באנגלית – וזה לגמרי לא טריוויאלי.

זאת התקרה המיוחדת של המסעדה מבפנים
החזרה לקמפינג גשומה. אנחנו נערכים ללילה, טוענים הכל בתוך האוהל עם חיבור החשמל שלנו, ויש לנו יותר מזל משכל – רק המצלמה נפגעת. המחשב והסלולרים עדיין עובדים, למרות השלולית ממש בקרבת חיבור החשמל. על הבוקר למחרת אנחנו מבינים סוף סוף, שצריך גם למתוח את היריעה העליונה לצדדים.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום שישי, 16.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes
צילום: Alfredo Muzaber

חשבתי איך להתחיל לכתוב כאן על הפסטיבל שהיה. אני בתל אביב, יום אחרי הטיסה חזרה. החלטתי להיצמד לפוסט שכתבתי לקראת הנסיעה, ולעבור דרכו: מה קרה, מה לא, מה נוסף לתוכנית, מה השתנה בה ומה נגרע ממנה.
סיפור שהיה, כך היה:

ביום שישי הקרוב, אטוס לצרפת לפסטיבל המיוחל. זו הפעם השניה שאני מבקרת בפסטיבל הזה, וכולי געגועים לעיירה החמודה למרגלות הארדנים, שבטח לא השתנתה הרבה מאז ביקורי הקודם, בשנת 2006.
תוכנית ההצגות של גיל ושלי כבר מוכנה, והנה מה שמתוכנן לנו לשבוע האינטנסיבי שלנו בצרפת.

חמישי בלילה, מונית לרכבת. אני עולה על הרכבת לנתב"ג בתחנת תל-אביב מרכז. בשעת לילה מאוחרת כזאת (עשרים לשתיים בלילה), כל מי שעובר/ת את הבידוק הבטחוני בכניסה לתחנת הרכבת סוחב/ת מזוודה ותיק, והמאבטחים מבקשים רק דרכון וכרטיס טיסה. הם שואלים אותי לאן אני נוסעת, כאילו כבר הגעתי לביקורת הדרכונים. ההתרגשות גוברת. הטיסה שלי בלופטהנזה על הבוקר, והיא מביאה אותי לפרנקפורט. משם אני טסה לפריז, בה נוחת, על פי התכנון, ארבעים דקות אחריי, אחי גיל. הטיסות עוברות חלק. מרכז הבידור הממוחשב במטוס מאפשר לי לצפות במבחר סרטים, סדרות ותוכניות, או להאזין למבחר גדול של דיסקים, או לרדיו. כל נסיון שלי לצפות במשהו הופך לנמנום תוך דקות ספורות.

ביום שישי ננחת בפריז, וניקח מכונית לשרלוויל-מזייר (כשעתיים נסיעה, פלוס מינוס). שם נתמקם באתר הקמפינג, שבו הזמנתי מבעוד מועד מקום לאוהל המחאה שלנו (העם! דורש! צדק בובתי!).

אחרי הנחיתה בטרמינל שלי, אני לוקחת רכבת פנימית בשדה התעופה לטרמינל שבו גיל אמור לנחות, וממתינה לו, כמו שסיכמנו, בדוכן של הרץ – השכרת הרכב. לאחר ציפייה ארוכה, אני מקבלת מגיל אס אם אס, ששואל איפה אני. הוא מחכה לי בהרץ. רגע, אבל הרץ זה פה! מסתבר, שלהרץ יש שני מרכזים בטרמינל הזה, והם ממוקמים בשני הצדדים שלו. אני צועדת במהירות עם התיק והמזוודה. רבע שעה של הליכה וסחיבה, ואני מתאחדת עם אחי. הוא כבר קיבל את הרכב. אנחנו נכנסים כדי לאכול ולקנות מפה. גיל מגיע מארה"ב, ויש לו ג'ט-לג. תפקידי, כפי שהבטחתי מראש לאמא, הוא לשמור שגיל לא ינהג עייף. חוץ מזה, מה זה כבר שעתיים ברכב?

בשבע בערב נצפה בהצגה "מכונת המלט" של היינר מולר. על המחזה של מולר למדתי בתואר הראשון, ואני סקרנית לראות איך נשרוד הצגה של שעה בצרפתית, כשנקודת ההתייחסות היחידה שלנו היא "המלט" של שייקספיר...
צרפת, שעה, למבוגרים, טכניקות מעורבות, צרפתית.

אז זהו, שלא. התברברנו בדרך, והגענו לכניסה לקמפינג בתשע ורבע בערב. השער למכוניות נסגר בתשע, ואנחנו נאלצנו לחנות בחניון קרוב, ולקבוע שנישן באוטו בלילה הראשון שלנו. ההצגה שלנו כבר נגמרה מזמן. יצאנו ברגל ועברנו את הגשר מעל לנהר, בדרכנו למופע הפתיחה.

אחרי ההצגה נלך לפלאס דוקאל - כיכר העיר - כדי לחזות בטקס הפתיחה. השנה מצויין יובל החמישים לפסטיבל, ואני מצפה למופע מסעיר במיוחד.

לשמחתי, אכן היה מופע מדהים. על שלושה מהבניינים הוקרנו סרטוני אנימציה וסרטי ארכיון מחמישים שנות הפסטיבל, להקה ניגנה על הבמה, לצד אוטומטון שהורכב כולו מכלי הקשה שונים, שנתנו את הקצב למוסיקה. משמאל לאוטומטון היתה מקהלה של למעלה משלושים איש, ומעל כל זה היו לולייניות/ים שעשו אקרובטיקה אוירית מרשימה: מבנים בשמים, גלישה באומגה בין בניינים, וטיפוס בין החלונות בבניין הראשי, תוך דיאלוג עם קטעי הוידאו והחלונות המוארים. אנחנו צפינו מאחד מבתי הקפה בהיקף הכיכר הגדולה. אחרי תום המופע צעדנו לחניון שבו חנינו, והלכנו לישון – אני במושב האחורי וגיל בתא המטען. למזלנו, גיל הקשיב לעצתו של אבא, ולקח מכונית גדולה, בדיוק למטרה הזאת.


יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל - ימים ראשון ושני

היי!
אני שמחה לדווח שאני כאן. למעשה, כבר צפיתי בחצי מההצגות המתוכננות, ואם מזג האויר יאפשר - אצפה גם בהצגות רחוב, כי בינתיים זה די קשה.
אני מדביקה כאן מה שכתבתי אוף-ליין אתמול. תקציר הפרקים הקודמים, שנכתבו - אך לא הוקלדו:
הגענו בשלום, אבל התברברנו ביציאה משדה התעופה, כך שהגענו כרבע שעה אחרי שסגרו את אתר הקמפינג שלנו. את הלילה הראשון העברנו בשינה במכונית. החמצנו את "מכונת המלט", ובמשרד הכרטיסים אמרו, שאין מה לעשות עם זה. הגענו לטקס הפתיחה, שהיה מרשים מאוד, צפינו בו די מרחוק. לשמחתנו, הצלחנו לראות את מה שהחמצנו למחרת, כי עשו "שידור חוזר" חלקי.
נכנסנו ללילה ראשון באוהל, וירד עלינו גשם, שבגלל בניה רשלנית של האוהל, חדר פנימה והרטיב לי את המצלמה ואת המטען שלה. אני החלטתי לישון עוד לילה במכונית, וכך עשיתי אתמול. הלילה כבר ישנתי שוב באוהל.
חסל סדר ענייני דיומא, הרי בהצגות עסקינן!
אז הנה החוויות של אתמול ושלשום, כפי שנכתבו אתמול, באמצע היום:


18.9.2011

ראשון בבוקר (שזה כמו שבת) יום גשום. הערכת נזקים: המצלמה הפכה ללבקנית. הזכרון עוד מכיל תמונות מהעבר, אבל לא מייצר תמונות חדשות, ואי אפשר לראות כראוי תמונות ישנות. הלכנו לחנות הפסטיבל ורכשנו חולצות ותיקי בד, והתכבדנו בכמות בלתי נגמרת של עוגיות שחולקו במתנה לבאי הפסטיבל. בשתיים בצהריים, בחסות הגשם, הגענו ל-Cour Rimbaud וצפינו בהצגה פרפטואום מובילה מגרמניה. מכיוון שירד גשם לסירוגין וההצגה התרחשה בחוץ, פתחו מעל חלק מהקהל שמשיית חיפוי שהספיקה לחצי מהקהל בערך. התמקמנו בחלק האחורי, בעמידה, כדי לאפשר לעצמנו תנועה חופשית מהאיזור המחופה לאיזור שניתן לראות ממנו קצת יותר טוב. באופן אירוני, כשנאלצנו לעמוד מתחת לשמשייה, הצופים שישבו בשורות הראשונות ולא ישבו מתחת לשמשייה פתחו מטריות והסתירו לנו.
מה אפשר לומר על ההצגה? בעיקר, שלא הבנו כלום, אבל היה מהנה, מצחיק לפרקים ומרתק כל הזמן. לפני תחילת ההצגה הוזמן הקהל להציץ דרך חורים בכדור פיברגלס גדול. מה שנגלה לנגד עינינו היה מיניאטורה של עולם כאוטי שסביר להניח שהוא העולם של הדמויות בהצגה. בין גולות הכותרת: תורן שפוצח בשירה אופראית של גוסטב מאהלר ופורץ בבכי, אביר אמיתי שנלחם על כבודה של רוזנת בובתית, מופע מאולתר של קומדיה דל'ארטה וסצנת ריקוד עם חפצים. השחקנים היו מולטי טאלנטים ותימרנו בין הפעלת בובות, משחק, שירה, ריקוד ונגינה. בהצגה גם פגשנו שניים מהשחקנים שהופיעו בהצגה הצ'יליאנית מאתמול בבוקר. שוחחנו איתם והחמאנו להם על ההצגה המשובחת.
ההצגה הבאה, The Adventures of White-Man, נערכה בתוך אולם (לשמחתנו). עוד שמחה קטנה הייתה שההצגה הייתה אמורה (לפחות לפי התוכניה) להיות באנגלית ובצרפתית, כך שאת האנגלית יכולנו להבין. זו ההצגה היחידה מארצות הברית בפסטיבל השנה. הבובנאי המוכשר והמצחיק, פול זאלום, התחנף לקהל הצרפתי ברובו והשתדל לדבר בצרפתית כל הזמן, אבל ההערות הספונטניות שלו היו באנגלית וכמעט רק אנחנו צחקנו מהן. הוא גם אמר בצרפתית, בעוקצנות, ש"צרפתית היא השפה האוניברסלית"... התוכניה סיפרה לנו שמדובר בהצגה שמורכבת מפריטי קיטש וג'אנק, ואכן – כך היה: בובות חיזרים מפלסטיק ירוק, שמש שהיא ביצת עין מפלסטיק, טורנדו מסלינקי (הקפיץ הזה, שיורד במדרגות). ארנק בצורת טלויזיה עם בובת שועל נוהם בתוכה היא, כמובן, פוקס טי.וי. ההצגה היתה עוקצנית, מצחיקה, מופעלת מדהים ומלאה פאנצ'ים זריזים, שאת חלקם (אלה שהיו בצרפתית ולא מגובים באימג' חזותי) החמצנו, אהל זה לא היה משנה. יצאנו בתחושה נהדרת.
ידענו שעלינו למהר, כי היו לנו פחות מחמישים דקות להגיע לאולם בצד השני של העיר. התחלנו ללכת בגשם, עוקבים אחרי המפה המאויירת של הפסטיבל, שמכילה מידע חלקי בלבד. בעודנו צועדים במהירות, בלי מטריות ומעילים (והנעליים שלי כבר היו ספוגות היטב), שאלנו אשה איך להגיע לאולם. הראינו לה את המפה, והיא הצביעה לכיוון שאליו ממילא הלכנו. הודינו לה והמשכנו בצעידה מהירה. האשה פנתה אלינו שוב, ובעקבותיה גם בן זוגה, והם ביקשו מאיתנו להציץ במפה. הם אמרו לנו משהו בצרפתית, אבל לא הבנו, והמשכנו בדרכנו, זועפים ורטובים. הדרך לא נגמרה. פתאום גיל שמע צעקה מעבר לכביש. הזוג לקח את המכונית, וסימן לנו להצטרף אליהם לטרמפ לאולם. גיל הניח שהאשה גם הולכת להצגה שלנו (אני הנחתי שהם חוטפים אותנו כדי לקצור לנו איברים). הם הסיעו אותנו לאולם, שם השתרך כבר תור ארוך. מסתבר, שהם עשו את זה מתוך נדיבות לבם בלבד, ושאף אחד מהם לא התכוון ללכת להצגה הזאת. הם ללא ספק עשו לי את היום יותר מכל דבר אחר. אולם ההצגה הוא, כמו הרבה אולמות אחרים בפסטיבל, אולם ספורט. אני ציפיתי לתאורת תיאטרון, אבל לאורך כל המופע דלקו אורות פלורסנט מעיקים, גם על הקהל. אבל ההצגה הזאת היתה מעיקה מכל כך הרבה סיבות. הקצב שלה היה סופר-איטי. כל פעולה פיסית ארכה דקות ארוכות, והאימפקט הכללי היה רחמים על השחקניות/ים, שנאלצו לרוץ, להתכופף, לעמוד בתוך אובייקטים לא קלים ולהתרסק לרצפה לא מעט. גיל אומר, שלו המופע היה סרט, הוא בטח היה של לארס פון-טרייר. התעללות בשחקנים. שיא ההצגה היה בית מקרטון (האובייקט המרכזי במופע) שהתחיל לפלוט עשן צהוב, ואז התפוצץ, לקול מצהלות הקהל. שטות גמורה. ההצגה היתה מזעזעת. גיל ואני ניצלנו את הדרך החוצה כדי לקלל בעברית, בהנחה שאף אחת/ד לא מבין/ה אותנו. את הדרך הארוכה הביתה עשינו ברגל, ספוגים מים וקופאים מקור. הגענו לקמפינג, ומיד הלכתי להתקלח במים חמים-חמים, ואז ישבנו באוהל וצפינו בסיטקום במחשב של גיל. התפללתי שמחר תצא השמש.

19.9.2011

השמש יצאה.
יום שני הוא היום הארוך ביותר שלנו, מבחינת הצגות. בעשר בבוקר כבר נכנסנו להצגה "שלגיה" מצ'כיה, שבה ישבנו עם שתי כיתות שלמות של ילדות/ים חמודות/ים. השחקנים שרו וניגנו בגיטרות, הפעילו את הקהל, הקסימו אותנו, ועשו הכל כדי שיהיה שמח. והיה. ההפעלה של בובות המריונטה היתה די עלובה, אבל זה לא היה העיקר. העיקר היה, ללא ספק, המופע עצמו. הרי את שלגיה כולנו מכירות/ים, אבל האם ידעתן/ם שגם בצ'כית אפשר לשיר את הלהיט "מי שטוב לו ושמח כף ימחא"? אפילו באותו לחן! אבל לא לרקוע, אלא לשאוג, לצקצק ולנופף לשלום. המתרגמת שעזרה לשחקנים עם הצרפתית היתה משתתפת פעילה בהצגה, והיא היתה מצחיקה. יצאנו בחדווה, והלכנו לקניות, לחידוש מצרכי המזון שלנו. מחירי הגבינה המשובחת פשוט שערורייתיים! בארץ, כלומר. בצרפת הם זולים להפליא.
ההצגה השניה היתה באזור שעוד לא הגענו אליו ברגל, ולכן החלטנו, לאור נסיון אתמול, לקחת את האוטו ולנסוע לשם. המקום לא רחוק, אבל ברגל לא היינו מוצאים בחיים. ההצגה שבה צפינו היתה "אורשימה טארו", על פי מיתולוגיה יפנית, על איש צעיר שמתאהב באשה-צב. האסתטיקה היתה יפנית-מינימליסטית, עם בובות בגודל אדם מעוצבות להפליא, ועם סט מיניאטורי של תיאטרון נייר, שהוקרן בגדול ברקע הבמה. השימוש במקרן כדי להגדיל סט מיניאטורי נראית כמו פתרון לקהל רחוק במופע חי, וגם בהצגה האמריקאית מאתמול ראינו פתרון דומה. בתוכניה נכתב, שההצגה באנגלית, בצרפתית וביפנית. השחקנית היא יפנית, אבל ההצגה מבריטניה, ולצערנו, את הסיפור עצמו שמענו בהקלטה, בצרפתית. גיל ואני לא התרכזנו. מיד כשנכנסנו לאולם, התחלנו להתנמנם. המוסיקה היתה מאוד תומכת-שינה, כמעט שיר ערש. התאורה היתה מינימליסטית, ואנחנו קצת חרפנו. אני נהניתי מההפעלה, מעבודת הצלליות מאחורי המסך הלבן וגם מתיאטרון הנייר, אבל שמתי לב שלא רק גיל ואני נמנמנו קלות. נראה לי, שזו הצגה נהדרת לראות באנגלית, ולא בשעות הצהריים.

אארגן את שאר הטקסטים ואפרסם אותם ברגע שאוכל.
נשיקות!

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל-מזייר הבינ"ל לתיאטרון בובות

ביום שישי הקרוב, אטוס לצרפת לפסטיבל המיוחל. זו הפעם השניה שאני מבקרת בפסטיבל הזה, וכולי געגועים לעיירה החמודה למרגלות הארדנים, שבטח לא השתנתה הרבה מאז ביקורי הקודם, בשנת 2006.
תוכנית ההצגות של גיל ושלי כבר מוכנה, והנה מה שמתוכנן לנו לשבוע האינטנסיבי שלנו בצרפת.

 ביום שישי ננחת בפריז, וניקח מכונית לשרלוויל-מזייר (כשעתיים נסיעה, פלוס מינוס). שם נתמקם באתר הקמפינג, שבו הזמנתי מבעוד מועד מקום לאוהל המחאה שלנו (העם! דורש! צדק בובתי!).
בשבע בערב נצפה בהצגה "מכונת המלט" מאת היינר מולר. על המחזה של מולר למדתי בתואר הראשון, ואני סקרנית לראות איך נשרוד הצגה של שעה בצרפתית, כשנקודת ההתייחסות היחידה שלנו היא "המלט" של שייקספיר...
צרפת, שעה, למבוגרים, טכניקות מעורבות, צרפתית.

אחרי ההצגה נלך לפלאס דוקאל - כיכר העיר - כדי לחזות בטקס הפתיחה. השנה מצויין יובל החמישים לפסטיבל, ואני מצפה למופע מסעיר במיוחד.

בשבת נצפה בשלוש הצגות:

בעשר בבוקר נלך להצגה מצ'ילה, שתוצג בספרדית: Les poissons ne volent pas - "הדגים אינם עפים", של להקת La Mona Ilustre. התוכניה מבטיחה תיאטרון-חלום. אני מקווה שהלהקה הזאת תקיים. 
צ'ילה, שעה ועשרה, מגיל 8 ומעלה, תיאטרון חפצים, ספרדית.
בצהריים נלך להצגה מיוחדת של וויצק, שאין לה קישור משלה באתר של הפסטיבל. רק אציין ואשוויץ, שאלה החבר'ה שיצרו את הסוסים המרהיבים ב"סוס מלחמה", הצגה שצריך להמתין כמה חודשים טובים כדי להשיג לה כרטיסים בלונדון ובברודוויי.
דרום אפריקה, שעה וחצי, נוער ומבוגרים, בובות מוט ואנימציה מוקרנת, אנגלית

http://www.handspringpuppet.co.za/

אחר הצהריים נצפה בגרסה נשית מפינלנד ל"כחול הזקן" שנקראת "To the End of Love". כל החפצים והתלבושות בהצגה הזאת הם אקססוריז של נשים. 

פינלנד, שעה, צלליות, בובות, אנימציה מוקרנת, ללא מילים

www.tip-connection.com

ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, נקום בבוקר ונלך לראות הצגות רחוב, או סתם לטייל בסביבה. ההצגה הראשונה שלנו תתחיל בשתיים בצהריים.

"פרפטואום מובילה" היא הפקה גרמנית, שלא הבנתי כלום מהתיאור שלה. אבל המושג הזה, ששימש השראה ליוצרות/ים רבות/ים (כולל חברי עודד ליפשיץ, בשנה האחרונה), נשמע לי כמו סיבה טובה לבחור בהצגה הזאת. אני מקווה שהיא תצדיק את הבחירה.
גרמניה, שעה ורבע, לכל הקהלים, טכניקה מעורבת, ללא מילים

אחר הצהריים נלך להצגה "The Adventures of White-Man", הצגה פוליטית על יחסי שחורים ולבנים בארה"ב. למעשה, מדובר בחזון שלפיו, בשנת 2040, הלבנים יהיו מיעוט בארה"ב. כל ההצגה משתמשת בצעצועים ובמה שהאמן מגדיר "קיטש וג'אנק". נשמע מעולה.
ארה"ב, שעה ועשרה, נוער ומבוגרים, בובות משחק, אנגלית וצרפתית 

בשבע בערב נצפה בהצגה "ספרינגוויל". תיאטרון חפצים שמשתמש בארגזי קרטון כאמצעי עיצובי מרכזי.
אני זוכרת לפחות שלוש הצגות שראיתי בישראל, שכבר עשו את זה, בדרגות תחכום שונות. עם זאת, נראה לי שהחומר הזה עוד לא נשחק עבורי, עם כל מה שהוא מייצג.
בלגיה, 50 דקות, נוער ומבוגרים, תיאטרון חפצים, ללא מילים


אחרי הקפה של הבוקר, נצפה ב"שלגיה". ההצגה בצרפתית, אבל גיל ואני מכירים את הסיפור. אני מקווה. בפסטיבל הקודם שהייתי בו, ראינו את "כיפה אדומה" ברוסית (עוד שפה שלא אני ולא אבא, שצפה איתי, יודעים), והיה מצחיק ונפלא.
צ'כיה, 50 דקות, מגיל 5, בובות מוט ושחקניות/ים, צרפתית
אחר הצהריים נצפה באגדה יפנית בשם "Urashima Taroעל אשת-צב שמפתה דייג. כל האסתטיקה של ההצגה היא יפנית, אבל זה לא בונראקו. לצערי, עוד לא יצא לי לראות בונראקו יפני חי, אבל תהיה לנו הצגה בסגנון הזה בפסטיבל. לא מיפן, אבל בכל זאת. 
בריטניה, 55 דקות, נוער ומבוגרים, בובות בגודל אדם, צלליות נייר, מעט טקסט, יפנית ואנגלית
בערב נצפה בהצגה "Dura Crosta" - מה שאני מנחשת שהוא "הקשה של הלחם" (בתרגום חופשי עממי). הגוגל טרנסלייטור מתרגם את שם ההצגה ל"קרום קשה", והדימוי המרכזי הוא לחם. כבר בתמונות מההצגה אפשר לראות קמח עף באויר, ואני מקווה שנזכה גם לטעום לחם איטלקי טרי...
איטליה, שעה, כל הקהלים, בובות ושחקניות/ים, צרפתית
ביום שלישי נלך בצהריים להצגה "Rua aire". ההצגה משתמשת בבלונים מאורכים, כאלה שאפשר לעשות מהם חיות וצורות. אלה הדמויות המונפשות. גם השם של הלהקה, "המקלחת של דוריאן גריי" (באדיבות הגוגל טרנסלייטור), נשמע משעשע. לפי כל הסימנים, מדובר במופע בידור מגניב.
קטלוניה (ספרד), שעה, כל הקהלים, בובות-בלונים, ללא מילים
אחר הצהריים נלך לבקר מכר ותיק. את דודה פאיבה ראיתי כבר פעמיים, בפסטיבל ירושלים לתיאטרון בובות, והתרשמתי מאוד מהאסתטיקה שלו. בהצגה "ממזר!", בה נצפה השנה, מובטח שפאיבה ימשיך להפעיל בובות מספוג חשוף, כמו ב"מופע העצמות של גרטרוד", ולשלב בהפעלה את יכולות הריקוד המופלאות שלו. אני יודעת שיהיה טוב. הוא תמיד מצחיק אותי.
הולנד, שעה, מבוגרים, בובות ומחול, צרפתית ואנגלית

בערב נצפה בהצגה "אבק קסמים" - סיפורה של מטאטאת רחובות, שעמוק בפנים היא דיוה.
צרפת, 50 דקות, כל הקהלים, בובות בגודל אדם, ללא מילים
את יום רביעי נפתח בצפיה בגרב אנרכיסטי, בהצגה הבריטית "קרקס מזוודה". לגרב יש חברים מגניבים, ואני מחכה במיוחד לשק תפוחי האדמה האקרובטי. זה נותן לי תקווה.

בריטניה, שעה, מגיל 4, בובות מוט, בובות כפפה, תיאטרון חפצים, אנגלית

בצהריים נצפה בהצגה סינית בשם "סיפורי ידיים", שהיא בעצם סדרת מערכונים ללא מילים. אף פעם לא הייתי בהצגה סינית!

סין, שעה, מגיל 10, בובות כפפה סיניות, ללא מילים

משם נרוץ להצגה הבאה, "Sbaek Thom" - תיאטרון צלליות קמבודי. המתרגם של גוגל טוען ששם ההצגה הוא "עור גדול". נשמע מגעיל-משהו, אבל די הגיוני, כי צלליות מסורתיות מהמזרח עשויות מעור דק. או שהמתרגם טועה (וגם זה יכול להיות די הגיוני).

קמבודיה, שעה, כל הקהלים, צלליות קמבודיות, קמבודית

בצהרי יום חמישי נצפה בהצגה "החלונות המוארים".

צרפת, שעה ועשרה, מגיל 8, בובות, ללא מילים

בערב נצפה בלהקה שצמחה על בסיס להקה אחרת שראיתי בפסטיבל לפני חמש שנים, והתפרקה מאז. ההצגה, "להרביץ לסוס מת", נראית לי אפלולית ומורבידית, ואולי זו רק הדמות בתמונה, שמזכירה קצת את ג'ק סקלטון מ"הסיוט שלפני חג המולד".

בריטניה, שעה ועשרים, נוער ומבוגרים, בובות מיניאטוריות ובגודל אדם, אנגלית, מעט טקסט
בלילה נלך לפלאס דוקאל האהוב, ונצפה בהצגה "האם העולם יודע, שהוא מדבר אליי?". לא רק שם ההצגה ארוך ומרשים, אלא גם המפרט הטכני שהתוכניה מציעה: שני שחקנים, מקרן וידאו אחד ומאה בובות בד (!). מעניין אם יש גם הצגה מאחורי כל זה. או מיצג.

צרפת, 45 דקות, נוער ומבוגרים, שחקנים, וידאו ובובות, צרפתית

ביום שישי נקנח בהצגה ישראלית של עמית דרורי, שנקראת "סוואנה". חבר המליץ לי ללכת לראות אותה בחו"ל, כי עמית דרורי לא מציג אותה בארץ. אז למה לא, בעצם?
ישראל, 50 דקות, מגיל 9, תיאטרון חזותי, ללא מילים

בשבת ניסע חזרה ארצה, בשתי טיסות נפרדות. נתאחד שוב בנתב"ג, ואולי נקפוץ בערב לאיזו הצגה, אם נחוש פתאום קריז. רוב הסיכויים שפשוט נצנח לישון...

דיווחים חיים כל יום (בלי נדר) - כאן בבלוג.

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes