פסטיבל שרלוויל - ימים ראשון ושני

היי!
אני שמחה לדווח שאני כאן. למעשה, כבר צפיתי בחצי מההצגות המתוכננות, ואם מזג האויר יאפשר - אצפה גם בהצגות רחוב, כי בינתיים זה די קשה.
אני מדביקה כאן מה שכתבתי אוף-ליין אתמול. תקציר הפרקים הקודמים, שנכתבו - אך לא הוקלדו:
הגענו בשלום, אבל התברברנו ביציאה משדה התעופה, כך שהגענו כרבע שעה אחרי שסגרו את אתר הקמפינג שלנו. את הלילה הראשון העברנו בשינה במכונית. החמצנו את "מכונת המלט", ובמשרד הכרטיסים אמרו, שאין מה לעשות עם זה. הגענו לטקס הפתיחה, שהיה מרשים מאוד, צפינו בו די מרחוק. לשמחתנו, הצלחנו לראות את מה שהחמצנו למחרת, כי עשו "שידור חוזר" חלקי.
נכנסנו ללילה ראשון באוהל, וירד עלינו גשם, שבגלל בניה רשלנית של האוהל, חדר פנימה והרטיב לי את המצלמה ואת המטען שלה. אני החלטתי לישון עוד לילה במכונית, וכך עשיתי אתמול. הלילה כבר ישנתי שוב באוהל.
חסל סדר ענייני דיומא, הרי בהצגות עסקינן!
אז הנה החוויות של אתמול ושלשום, כפי שנכתבו אתמול, באמצע היום:

18.9.2011

ראשון בבוקר (שזה כמו שבת) יום גשום. הערכת נזקים: המצלמה הפכה ללבקנית. הזכרון עוד מכיל תמונות מהעבר, אבל לא מייצר תמונות חדשות, ואי אפשר לראות כראוי תמונות ישנות. הלכנו לחנות הפסטיבל ורכשנו חולצות ותיקי בד, והתכבדנו בכמות בלתי נגמרת של עוגיות שחולקו במתנה לבאי הפסטיבל. בשתיים בצהריים, בחסות הגשם, הגענו ל-Cour Rimbaud וצפינו בהצגה פרפטואום מובילה מגרמניה. מכיוון שירד גשם לסירוגין וההצגה התרחשה בחוץ, פתחו מעל חלק מהקהל שמשיית חיפוי שהספיקה לחצי מהקהל בערך. התמקמנו בחלק האחורי, בעמידה, כדי לאפשר לעצמנו תנועה חופשית מהאיזור המחופה לאיזור שניתן לראות ממנו קצת יותר טוב. באופן אירוני, כשנאלצנו לעמוד מתחת לשמשייה, הצופים שישבו בשורות הראשונות ולא ישבו מתחת לשמשייה פתחו מטריות והסתירו לנו.

מה אפשר לומר על ההצגה? בעיקר, שלא הבנו כלום, אבל היה מהנה, מצחיק לפרקים ומרתק כל הזמן. לפני תחילת ההצגה הוזמן הקהל להציץ דרך חורים בכדור פיברגלס גדול. מה שנגלה לנגד עינינו היה מיניאטורה של עולם כאוטי שסביר להניח שהוא העולם של הדמויות בהצגה. בין גולות הכותרת: תורן שפוצח בשירה אופראית של גוסטב מאהלר ופורץ בבכי, אביר אמיתי שנלחם על כבודה של רוזנת בובתית, מופע מאולתר של קומדיה דל'ארטה וסצנת ריקוד עם חפצים. השחקנים היו מולטי טאלנטים ותימרנו בין הפעלת בובות, משחק, שירה, ריקוד ונגינה. בהצגה גם פגשנו שניים מהשחקנים שהופיעו בהצגה הצ'יליאנית מאתמול בבוקר. שוחחנו איתם והחמאנו להם על ההצגה המשובחת.

ההצגה הבאה, The Adventures of White-Man, נערכה בתוך אולם (לשמחתנו). עוד שמחה קטנה הייתה שההצגה הייתה אמורה (לפחות לפי התוכניה) להיות באנגלית ובצרפתית, כך שאת האנגלית יכולנו להבין. זו ההצגה היחידה מארצות הברית בפסטיבל השנה. הבובנאי המוכשר והמצחיק, פול זאלום, התחנף לקהל הצרפתי ברובו והשתדל לדבר בצרפתית כל הזמן, אבל ההערות הספונטניות שלו היו באנגלית וכמעט רק אנחנו צחקנו מהן. הוא גם אמר בצרפתית, בעוקצנות, ש"צרפתית היא השפה האוניברסלית"... התוכניה סיפרה לנו שמדובר בהצגה שמורכבת מפריטי קיטש וג'אנק, ואכן – כך היה: בובות חיזרים מפלסטיק ירוק, שמש שהיא ביצת עין מפלסטיק, טורנדו מסלינקי (הקפיץ הזה, שיורד במדרגות). ארנק בצורת טלויזיה עם בובת שועל נוהם בתוכה היא, כמובן, פוקס טי.וי. ההצגה היתה עוקצנית, מצחיקה, מופעלת מדהים ומלאה פאנצ'ים זריזים, שאת חלקם (אלה שהיו בצרפתית ולא מגובים באימג' חזותי) החמצנו, אהל זה לא היה משנה. יצאנו בתחושה נהדרת.

ידענו שעלינו למהר, כי היו לנו פחות מחמישים דקות להגיע לאולם בצד השני של העיר. התחלנו ללכת בגשם, עוקבים אחרי המפה המאויירת של הפסטיבל, שמכילה מידע חלקי בלבד. בעודנו צועדים במהירות, בלי מטריות ומעילים (והנעליים שלי כבר היו ספוגות היטב), שאלנו אשה איך להגיע לאולם. הראינו לה את המפה, והיא הצביעה לכיוון שאליו ממילא הלכנו. הודינו לה והמשכנו בצעידה מהירה. האשה פנתה אלינו שוב, ובעקבותיה גם בן זוגה, והם ביקשו מאיתנו להציץ במפה. הם אמרו לנו משהו בצרפתית, אבל לא הבנו, והמשכנו בדרכנו, זועפים ורטובים. הדרך לא נגמרה. פתאום גיל שמע צעקה מעבר לכביש. הזוג לקח את המכונית, וסימן לנו להצטרף אליהם לטרמפ לאולם. גיל הניח שהאשה גם הולכת להצגה שלנו (אני הנחתי שהם חוטפים אותנו כדי לקצור לנו איברים). הם הסיעו אותנו לאולם, שם השתרך כבר תור ארוך. מסתבר, שהם עשו את זה מתוך נדיבות לבם בלבד, ושאף אחד מהם לא התכוון ללכת להצגה הזאת. הם ללא ספק עשו לי את היום יותר מכל דבר אחר. אולם ההצגה הוא, כמו הרבה אולמות אחרים בפסטיבל, אולם ספורט. אני ציפיתי לתאורת תיאטרון, אבל לאורך כל המופע דלקו אורות פלורסנט מעיקים, גם על הקהל. אבל ההצגה הזאת היתה מעיקה מכל כך הרבה סיבות. הקצב שלה היה סופר-איטי. כל פעולה פיסית ארכה דקות ארוכות, והאימפקט הכללי היה רחמים על השחקניות/ים, שנאלצו לרוץ, להתכופף, לעמוד בתוך אובייקטים לא קלים ולהתרסק לרצפה לא מעט. גיל אומר, שלו המופע היה סרט, הוא בטח היה של לארס פון-טרייר. התעללות בשחקנים. שיא ההצגה היה בית מקרטון (האובייקט המרכזי במופע) שהתחיל לפלוט עשן צהוב, ואז התפוצץ, לקול מצהלות הקהל. שטות גמורה. ההצגה היתה מזעזעת. גיל ואני ניצלנו את הדרך החוצה כדי לקלל בעברית, בהנחה שאף אחת/ד לא מבין/ה אותנו. את הדרך הארוכה הביתה עשינו ברגל, ספוגים מים וקופאים מקור. הגענו לקמפינג, ומיד הלכתי להתקלח במים חמים-חמים, ואז ישבנו באוהל וצפינו בסיטקום במחשב של גיל. התפללתי שמחר תצא השמש.

19.9.2011

השמש יצאה.

יום שני הוא היום הארוך ביותר שלנו, מבחינת הצגות. בעשר בבוקר כבר נכנסנו להצגה "שלגיה" מצ'כיה, שבה ישבנו עם שתי כיתות שלמות של ילדות/ים חמודות/ים. השחקנים שרו וניגנו בגיטרות, הפעילו את הקהל, הקסימו אותנו, ועשו הכל כדי שיהיה שמח. והיה. ההפעלה של בובות המריונטה היתה די עלובה, אבל זה לא היה העיקר. העיקר היה, ללא ספק, המופע עצמו. הרי את שלגיה כולנו מכירות/ים, אבל האם ידעתן/ם שגם בצ'כית אפשר לשיר את הלהיט "מי שטוב לו ושמח כף ימחא"? אפילו באותו לחן! אבל לא לרקוע, אלא לשאוג, לצקצק ולנופף לשלום. המתרגמת שעזרה לשחקנים עם הצרפתית היתה משתתפת פעילה בהצגה, והיא היתה מצחיקה. יצאנו בחדווה, והלכנו לקניות, לחידוש מצרכי המזון שלנו. מחירי הגבינה המשובחת פשוט שערורייתיים! בארץ, כלומר. בצרפת הם זולים להפליא.

ההצגה השניה היתה באזור שעוד לא הגענו אליו ברגל, ולכן החלטנו, לאור נסיון אתמול, לקחת את האוטו ולנסוע לשם. המקום לא רחוק, אבל ברגל לא היינו מוצאים בחיים. ההצגה שבה צפינו היתה "אורשימה טארו", על פי מיתולוגיה יפנית, על איש צעיר שמתאהב באשה-צב. האסתטיקה היתה יפנית-מינימליסטית, עם בובות בגודל אדם מעוצבות להפליא, ועם סט מיניאטורי של תיאטרון נייר, שהוקרן בגדול ברקע הבמה. השימוש במקרן כדי להגדיל סט מיניאטורי נראית כמו פתרון לקהל רחוק במופע חי, וגם בהצגה האמריקאית מאתמול ראינו פתרון דומה. בתוכניה נכתב, שההצגה באנגלית, בצרפתית וביפנית. השחקנית היא יפנית, אבל ההצגה מבריטניה, ולצערנו, את הסיפור עצמו שמענו בהקלטה, בצרפתית. גיל ואני לא התרכזנו. מיד כשנכנסנו לאולם, התחלנו להתנמנם. המוסיקה היתה מאוד תומכת-שינה, כמעט שיר ערש. התאורה היתה מינימליסטית, ואנחנו קצת חרפנו. אני נהניתי מההפעלה, מעבודת הצלליות מאחורי המסך הלבן וגם מתיאטרון הנייר, אבל שמתי לב שלא רק גיל ואני נמנמנו קלות. נראה לי, שזו הצגה נהדרת לראות באנגלית, ולא בשעות הצהריים.

אארגן את שאר הטקסטים ואפרסם אותם ברגע שאוכל.

נשיקות!

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes