Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes
השמש יצאה.
אחרי הקפה של הבוקר, נצפה ב"שלגיה". ההצגה בצרפתית, אבל גיל ואני מכירים את הסיפור. אני מקווה. בפסטיבל הקודם שהייתי בו, ראינו את "כיפה אדומה" ברוסית (עוד שפה שלא אני ולא אבא, שצפה איתי, יודעים), והיה מצחיק ונפלא.
צ'כיה, 50 דקות, מגיל 5, בובות מוט ושחקניות/ים, צרפתית.
יום שני הוא היום הארוך ביותר שלנו, מבחינת הצגות. בעשר בבוקר אנחנו כבר צופים בהצגה "שלגיה" מצ'כיה, שבה יושבות איתנו שתי כיתות שלמות של ילדות/ים חמודות/ים. השחקנים שרים ומנגנים בגיטרות, מפעילים את הקהל, מקסימים אותנו, ועושים הכל כדי שיהיה שמח. ואכן שמח. ההפעלה של בובות המריונטה די עלובה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, ללא ספק, המופע עצמו. הרי את שלגיה כולנו מכירות/ים, אבל האם ידעתן/ם שגם בצ'כית אפשר לשיר את הלהיט "מי שטוב לו ושמח כף ימחא"? אפילו באותו לחן! אבל לא לרקוע, אלא לשאוג, לצקצק ולנופף לשלום. המתרגמת שעוזררת לשחקנים עם הצרפתית היא משתתפת פעילה בהצגה, והיא מצחיקה מאוד.
 |
| שלגיה, הגמדים והמתרגמת |
אנחנו יוצאים בחדווה, והולכים לקניות, לחידוש מצרכי המזון שלנו. מחירי הגבינה המשובחת פשוט שערורייתיים! בארץ, כלומר. בצרפת הם זולים להפליא.
אחר הצהריים נצפה באגדה יפנית בשם "Urashima Taro" על אשת-צב שמפתה דייג. כל האסתטיקה של ההצגה היא יפנית, אבל זה לא בונראקו. לצערי, עוד לא יצא לי לראות בונראקו יפני חי, אבל תהיה לנו הצגה בסגנון הזה בפסטיבל. לא מיפן, אבל בכל זאת.
בריטניה, 55 דקות, נוער ומבוגרים, בובות בגודל אדם, צלליות נייר, מעט טקסט, יפנית ואנגלית.
ההצגה השניה מתקיימת באזור שעוד לא הגענו אליו ברגל, ולכן אנחנו מחליטים, לאור נסיון אתמול, לקחת את האוטו ולנסוע לשם. המקום לא רחוק, אבל ברגל לא היינו מוצאים בחיים. ההצגה היא "אורשימה טארו", על פי מיתולוגיה יפנית, על איש צעיר שמתאהב באשה-צב. האסתטיקה יפנית-מינימליסטית, עם בובות בגודל אדם מעוצבות להפליא, ועם סט מיניאטורי של תיאטרון נייר, שמוקרן בגדול ברקע הבמה. השימוש במקרן כדי להגדיל סט מיניאטורי נראה כמו פתרון לקהל רחוק במופע חי, וגם בהצגה האמריקאית מאתמול ראינו פתרון דומה. בתוכניה נכתב, שההצגה באנגלית, בצרפתית וביפנית. השחקנית היא יפנית, אבל ההצגה מבריטניה, ולצערנו, את הסיפור עצמו אנחנו שומעים בהקלטה, בצרפתית. גיל ואני לא מתרכזים. מיד בכניסה לאולם, אנחנו מתחילים להתנמנם. המוסיקה מאוד תומכת-שינה, כמעט שיר ערש. התאורה מינימליסטית, ואנחנו קצת חורפים. אני נהנית מההפעלה, מעבודת הצלליות מאחורי המסך הלבן וגם מתיאטרון הנייר, אבל שמה לב שלא רק גיל ואני מנמנמים קלות. נראה לי, שזו הצגה נהדרת לראות באנגלית, ולא בשעות הצהריים.
 |
| היה לי צב שקוראים לו יהושע |
אנחנו חוזרים לקמפינג ויוצאים רגלית שוב מעבר לגשר שעל הנהר. שם נמצאת התגלית המקסימה הבאה: דוכן צ'אי ותה מכל העולם, עם מיני בקלאוות ותופינים. ליד הדוכן יש סככה שאפשר לשבת מתחתיה על מחצלת ולנוח. המוכרת החייכנית מדברת אנגלית (לשם שינוי), והיא גם נותנת לנו כוס צ'אי חדשה, כשאנחנו מצליחים, בכשרון רב, להפיל את הכוס הראשונה בתוך הסככה...
 |
| צילום: Alfredo Muzaber |
מאוחר יותר, אנחנו יושבים ברחבת הפסטיבל ומוצאים סוף סוף את סיסמת האינטרנט החופשי באזור. אנחנו נהנים מריחות הבישול באויר. בפסטיבל הקודם שבו הייתי, זכיתי להכיר מאכל בשם טרטיפלט, והפעם אנחנו אוכלים פריקסה, שמבושל כאן ברחבה.
 |
| פוז דווקא לא אכל, הוא צמחוני |
בערב נצפה בהצגה "Dura Crosta” - מה שאני מנחשת שהוא "הקשה של הלחם" (בתרגום חופשי עממי). הגוגל טרנסלייטור מתרגם את שם ההצגה ל"קרום קשה", והדימוי המרכזי הוא לחם. כבר בתמונות מההצגה אפשר לראות קמח עף באויר, ואני מקווה שנזכה גם לטעום לחם איטלקי טרי...
איטליה, שעה, כל הקהלים, בובות ושחקניות/ים, צרפתית.
אכן, בערב אנחנו נכנסים לחצר נחמדה, שבה מתקיימת ההצגה המצחיקה הזאת. שני שחקנים קומיים איטלקיים, שמזכירים בג'סטות שלהם קומדיה דל'ארטה מאולתרת, וסוחפים את הקהל. מצטרף אליהם בהפתעה שחקן צעיר בהמשך ההצגה, ואני תוהה איך הוא שרד כל כך הרבה זמן בתוך העגלה שהיתה ברקע כל משך ההצגה. הקשר היחיד לבובות הוא בקטע קצר של בובות כפפה שהשחקן הצעיר מציג בפני צמד השחקנים. הסיפור הוא סיפורו של איש מעונב עם עבודה יציבה, שמחליט להפוך לנזיר ולהתפרנס מאפיית לחם. בסוף ההצגה אכן מונח כיכר לחם על העגלה, אבל הקהל לא מוזמן לאכול. איזה מזל שליד רחבת הפסטיבל יש מאפייה! אנחנו קונים כיכר טרי, ויורדים עליו בתאבון רב. אנחנו ממשיכים בדרכנו, שבעים ומרוצים.
 |
| טעים! |
בעשר בערב אנחנו צופים במופע / מיצג "Tagfish” מבלגיה. בקיץ האחרון עלתה משמעותית המודעות שלי לבניינים נטושים. כאן, בישיבה הבימתית סביב שולחן הישיבות המפואר, מתבצעת ועידת וידאו של מתכנן ערים, אדריכל, נציג העירייה, עיתונאי חברתי ועוד בעלי תפקידים (אף לא אשה אחת, מעניין). כולם יושבים ודנים באזור תעשייתי גדול שבו ננטש מפעל, בלב פיסת נדל"ן איכותית. סביב השולחן – כורסאות, שעל משענות הגב שלהן מוקרנים המשתתפים בדיון. הכסא השמאלי ביותר מראה חדר עבודה ריק. שם אמור לשבת המשקיע הסעודי, אבל הוא לא מגיע. גיל מצביע על הקשר ל"מחכים לגודו". נכון, לא חשבתי על זה – כל דיון הסרק הזה תקוע, כי גודו לא טרח להגיע ולתת את הכסף לפרוייקט. מיצג מרשים, עם קשר קלוש למדי לתיאטרון בובות (יש בו אוטומטונים שמפעילים כוסות ודפים על השולחן. לא עקרוני ולא חשוב במיוחד). אני שמחה שבכל זאת בחרו להציג אותו בפסטיבל, כי אנחנו הרווחנו.
 |
| לפני תחילת ההצגה |
ואגב גודו, הנה אני מחכה לו:
 |
| משמאל למעלה, גודו על ענן |
נשמע כזה כיף, אני אצטרף אלייך נסיעה הבאה
השבמחק