Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes
צילום: Alfredo Muzaber
חשבתי איך להתחיל לכתוב כאן על הפסטיבל שהיה. אני בתל אביב, יום אחרי הטיסה חזרה. החלטתי להיצמד לפוסט שכתבתי לקראת הנסיעה, ולעבור דרכו: מה קרה, מה לא, מה נוסף לתוכנית, מה השתנה בה ומה נגרע ממנה.
סיפור שהיה, כך היה:
ביום שישי הקרוב, אטוס לצרפת לפסטיבל המיוחל. זו הפעם השניה שאני מבקרת בפסטיבל הזה, וכולי געגועים לעיירה החמודה למרגלות הארדנים, שבטח לא השתנתה הרבה מאז ביקורי הקודם, בשנת 2006.
תוכנית ההצגות של גיל ושלי כבר מוכנה, והנה מה שמתוכנן לנו לשבוע האינטנסיבי שלנו בצרפת.
חמישי בלילה, מונית לרכבת. אני עולה על הרכבת לנתב"ג בתחנת תל-אביב מרכז. בשעת לילה מאוחרת כזאת (עשרים לשתיים בלילה), כל מי שעובר/ת את הבידוק הבטחוני בכניסה לתחנת הרכבת סוחב/ת מזוודה ותיק, והמאבטחים מבקשים רק דרכון וכרטיס טיסה. הם שואלים אותי לאן אני נוסעת, כאילו כבר הגעתי לביקורת הדרכונים. ההתרגשות גוברת. הטיסה שלי בלופטהנזה על הבוקר, והיא מביאה אותי לפרנקפורט. משם אני טסה לפריז, בה נוחת, על פי התכנון, ארבעים דקות אחריי, אחי גיל. הטיסות עוברות חלק. מרכז הבידור הממוחשב במטוס מאפשר לי לצפות במבחר סרטים, סדרות ותוכניות, או להאזין למבחר גדול של דיסקים, או לרדיו. כל נסיון שלי לצפות במשהו הופך לנמנום תוך דקות ספורות.
ביום שישי ננחת בפריז, וניקח מכונית לשרלוויל-מזייר (כשעתיים נסיעה, פלוס מינוס). שם נתמקם באתר הקמפינג, שבו הזמנתי מבעוד מועד מקום לאוהל המחאה שלנו (העם! דורש! צדק בובתי!).
אחרי הנחיתה בטרמינל שלי, אני לוקחת רכבת פנימית בשדה התעופה לטרמינל שבו גיל אמור לנחות, וממתינה לו, כמו שסיכמנו, בדוכן של הרץ – השכרת הרכב. לאחר ציפייה ארוכה, אני מקבלת מגיל אס אם אס, ששואל איפה אני. הוא מחכה לי בהרץ. רגע, אבל הרץ זה פה! מסתבר, שלהרץ יש שני מרכזים בטרמינל הזה, והם ממוקמים בשני הצדדים שלו. אני צועדת במהירות עם התיק והמזוודה. רבע שעה של הליכה וסחיבה, ואני מתאחדת עם אחי. הוא כבר קיבל את הרכב. אנחנו נכנסים כדי לאכול ולקנות מפה. גיל מגיע מארה"ב, ויש לו ג'ט-לג. תפקידי, כפי שהבטחתי מראש לאמא, הוא לשמור שגיל לא ינהג עייף. חוץ מזה, מה זה כבר שעתיים ברכב?
בשבע בערב נצפה בהצגה "מכונת המלט" של היינר מולר. על המחזה של מולר למדתי בתואר הראשון, ואני סקרנית לראות איך נשרוד הצגה של שעה בצרפתית, כשנקודת ההתייחסות היחידה שלנו היא "המלט" של שייקספיר...
צרפת, שעה, למבוגרים, טכניקות מעורבות, צרפתית.
אז זהו, שלא. התברברנו בדרך, והגענו לכניסה לקמפינג בתשע ורבע בערב. השער למכוניות נסגר בתשע, ואנחנו נאלצנו לחנות בחניון קרוב, ולקבוע שנישן באוטו בלילה הראשון שלנו. ההצגה שלנו כבר נגמרה מזמן. יצאנו ברגל ועברנו את הגשר מעל לנהר, בדרכנו למופע הפתיחה.
אחרי ההצגה נלך לפלאס דוקאל - כיכר העיר - כדי לחזות בטקס הפתיחה. השנה מצויין יובל החמישים לפסטיבל, ואני מצפה למופע מסעיר במיוחד.
לשמחתי, אכן היה מופע מדהים. על שלושה מהבניינים הוקרנו סרטוני אנימציה וסרטי ארכיון מחמישים שנות הפסטיבל, להקה ניגנה על הבמה, לצד אוטומטון שהורכב כולו מכלי הקשה שונים, שנתנו את הקצב למוסיקה. משמאל לאוטומטון היתה מקהלה של למעלה משלושים איש, ומעל כל זה היו לולייניות/ים שעשו אקרובטיקה אוירית מרשימה: מבנים בשמים, גלישה באומגה בין בניינים, וטיפוס בין החלונות בבניין הראשי, תוך דיאלוג עם קטעי הוידאו והחלונות המוארים. אנחנו צפינו מאחד מבתי הקפה בהיקף הכיכר הגדולה. אחרי תום המופע צעדנו לחניון שבו חנינו, והלכנו לישון – אני במושב האחורי וגיל בתא המטען. למזלנו, גיל הקשיב לעצתו של אבא, ולקח מכונית גדולה, בדיוק למטרה הזאת.
נשמע מקסים!
השבמחקיופי לכם, למרות הכל אני עדיין מקנא.
השבמחקבסופו של דבר הכל חוויות, גם הפיספוסים נוטים להפוך עם הזמן לנוסטלגיה עם נופך של הרפתקאות.
מחכה להמשך...