יום שני, 26 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - שבת, 17.9.2011

Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

בוקר טוב! מתעוררים ברבע לשמונה, מתארגנים מהר ונוסעים חצי דקה, לכניסה של אתר הקמפינג שנפתח. תמורת 127 אירו נשהה כאן שבוע עם האוטו והאוהל, בחלקת דשא מקסימה (מספר 23, למען דברי-הימים), ליד מקלחות ושירותים נקיים, ועם חיבור תלת פאזי לחשמל. לא הקמנו מיד את האוהל, אלא חנינו בחלקה שלנו ויצאנו רגלית דרך השער האחורי (הקרוב אלינו) לגשר מעל הנהר. ההליכה מהקמפינג למרכז העיר היא עניין של כמה דקות. בדרכנו אנחנו מגלים, שהרבה מהצגות החוצות של הפסטיבל מוקמו באוהלים ממש בסמוך לקמפינג. אין לנו זמן, עלינו להתייצב ברחבת הפסטיבל ולאסוף את כרטיסינו. אני עוד מקווה שאפשר להשתמש בכרטיסים שלא ניצלנו מאתמול להצגה אחרת. במשרד עונים לנו שאין מה לעשות. אני מקבלת את הדין, אבל גם זוכרת את הערתה של חברתי, טלי ירון, שהיתה בפסטיבל לפני שנתיים, שממילא לא ממש מסתכלים על הכרטיסים בכניסה לאולמות, ושאפשר להיכנס לאן שמתחשק עם כרטיס מהפסטיבל. אבל עוד חזון למועד.

בעשר בבוקר נלך להצגה מצ'ילה, שתוצג בספרדית: Les poissons ne volent pas  "הדגים אינם עפים", של להקת La Mona Ilustre. התוכניה מבטיחה תיאטרון-חלום. אני מקווה שהלהקה הזאת תקיים. 
צ'ילה, שעה ועשרה, מגיל 8 ומעלה, תיאטרון חפצים, ספרדית.


אין דגים שמדברים עברית

ההצגה הזאת נהדרת! הטקסט בספרדית, התרגום מוקרן בצרפתית, ולנו לא אכפת. השפה החזותית מבריקה. פריטים שנראים גנריים, כמו ספסל עץ, הופכים בסידור אחר לרציף של נהר, לחלק ממיטה ומתפקדים בעוד שימושים וירטואוזיים שונים, כהרף עין. במרכז הבמה יש משטח עגול מוגבה, שהמפעילות/ים מסובבות/ים בעצמן/ם. ההפעלה גלויה, וזה קסמה. אבל העיקר בהצגה הזאת היה המשחק המתוזמן, המצחיק, המשובח. כל השחקניות/ים מפליאות/ים בהבעות פנים ובאינטונציה, כך שאין צורך להבין את הטקסט כדי ליהנות. גם הסיפור מרגש (ספויילר: דגים דווקא כן עפים). מאוחר יותר במשך היום, נפגוש את נציגי תיאטרון הקרון ונמליץ להם על הזמנת ההצגה לפסטיבל בירושלים. פתיחה נהדרת ליום ההצגות הראשון.


והנה ההצגה בשלמותה!


אחרי ההצגה אנחנו הולכים לסופרמרקט לקנות לנו מזון במחירים זולים במיוחד. משם, עם שקיות עמוסות, הישר לקמפינג, לבניית האוהל. ההוראות די ברורות, והאוהל עומד תוך זמן קצר. מה שאנחנו לא יודעים, זה שיש סיבה לכך שהכיסוי לאוהל צריך להיות מתוח לצדדים. לאחר הלילה הזה נגלה בצער, שמי הגשם שהתחיל באותו לילה חדרו לנו לאוהל והרסו את המצלמה שלי.


בצהריים נלך להצגה מיוחדת של וויצק, שאין לה קישור משלה באתר של הפסטיבל. רק אציין ואשוויץ, שאלה החבר'ה שיצרו את הסוסים המרהיבים ב"סוס מלחמה", הצגה שצריך להמתין כמה חודשים טובים כדי להשיג לה כרטיסים בלונדון ובברודוויי.
דרום אפריקה, שעה וחצי, נוער ומבוגרים, בובות מוט ואנימציה מוקרנת, אנגלית. 
http://www.handspringpuppet.co.za/


ההפקה הזאת היא אחת ההפקות שחזרו אל הפסטיבל לרגל חגיגות חמישים השנה. אנחנו מתיישבים במקום טוב באולם התיאטרון המקומי, ומצפים. האנימציה והצלליות מרהיבות, אבל קטעי הבובות האנושיות מאכזבים. את כל מה שהן עושות היו יכולים לעשות גם שחקנים חיים, ולא היה נגרע מההצגה כלום. למעשה, שילוב הצלליות והאנימציה בהצגה 'חיה' היה יכול להיות הברקה. חבל, אבל לא נורא. אני חושבת שציפיתי מההפקה הזאת להיות יותר ממה שהיא באמת. הגיע הזמן לכוס קפה, כדי שנגיע במצב ערני להצגה השלישית שלנו להיום.

אחר הצהריים נצפה בגרסה נשית מפינלנד לאגדת כחול הזקן שנקראת "To the End of Love”. כל החפצים והתלבושות בהצגה הזאת הם אקססוריז של נשים.
פינלנד, שעה, צלליות, בובות, אנימציה מוקרנת, ללא מילים.

בכיכר המוזיאון, ליד בית הספר לתיאטרון בובות (בו נערכה ההצגה), כבר משתרך תור ארוך. אנחנו שותים קפה, נחים קצת, וממתינים לפתיחת הדלתות. ההצגה הפינית נקראת על שם השיר של ליאונרד כהן שסוגר אותה. כולה מרוצפת בשירים מוכרים באנגלית, והאסתטיקה מאוד נקייה ומינימליסטית. על הבמה - חמש נשים, ודמות גבר נעדר, שמגולם על ידי החליפה הריקה שלו. הסיפור הוא פשוט וללא מילים: דמויות הנשים הקודמות (המתות?) של הגבר רודפות את זוגתו הנוכחית. לא ברור אם הוא נמצא או שלא יחזור יותר. האשה מקבלת ממנו מתנה – קומביניזון לבן. הבמה מתמלאת בקומביניזונים לבנים שונים, כל אחד מהם שייך לאשה אחרת שכבר נפלה ברשתו של הגבר. הדימוי החזותי המרכזי היה, אכן, רשתות פרפרים, שאליהן התחברו הכותנות. גם האשה הנוכחית נופלת ברשת. הכי תופסת אותי תמונה בה האשה מתנחמת בז'קט הגברי, ובמקביל אשה מהעבר שותלת בו ראיות לבגידה: שפתון על השרוול, בושם על הצווארון ותמונה בכיס, שהאשה הנוכחית מגלה בזה אחר זה. הצגה אפלולית, נשית מאוד, מרגשת ומטרידה.

אנחנו חוזרים לאוהל שהקמנו. את חיבורי החשמל מהעמוד שלנו לאוהל אנחנו עוטפים היטב בשקיות, כי נראה שעומד לרדת גשם, ובאופן כללי – יש הרבה לחות באוויר. אנחנו מנשנשים קרקרים וברי מצויין שעלה לנו 1.53 אירו (או, בארץ: ארבעים ₪. זה לא שער החליפין, זה האבסורד של מחירי הגבינות בארץ). הבטחתי לגיל ארוחה חמה בחוץ, ואנחנו יוצאים לפלאס דוקאל כדי לחפש מסעדה.

ככה הכיכר נראית ביום גשום
בכיכר אנחנו מוצאים דוכן חמוד עם בובות נייר ומוכר מקסים שיודע טיפה עברית, כי הוא חי בסיני בשנות השבעים. השיחה איתו כיפית, והזמן עובר בלי שנרגיש. המקום הנחמד שאנחנו יושבים בו לבסוף, כשבחוץ גשם שוטף, הוא "הבראסרי". לא בכיכר רבין, בכיכר דוקאל! הפסטה מצויינת והגינס יקר. המלצריות/ים מקסימות/ים, ועוזרות/ים לנו באנגלית – וזה לגמרי לא טריוויאלי.

זאת התקרה המיוחדת של המסעדה מבפנים
החזרה לקמפינג גשומה. אנחנו נערכים ללילה, טוענים הכל בתוך האוהל עם חיבור החשמל שלנו, ויש לנו יותר מזל משכל – רק המצלמה נפגעת. המחשב והסלולרים עדיין עובדים, למרות השלולית ממש בקרבת חיבור החשמל. על הבוקר למחרת אנחנו מבינים סוף סוף, שצריך גם למתוח את היריעה העליונה לצדדים.

אין תגובות:

פרסום תגובה