יום שני, 26 בספטמבר 2011

פסטיבל שרלוויל מזייר - יום ראשון, 18.9.2011


Charleville-Mézières Festival Mondial des Theatres de Marionnettes

ביום ראשון, יום המנוחה הרשמי, נקום בבוקר ונלך לראות הצגות רחוב, או סתם לטייל בסביבה. ההצגה הראשונה שלנו תתחיל בשתיים בצהריים.

ראשון בבוקר (שזה כמו שבת) יום גשום. הערכת נזקים: המצלמה הפכה ללבקנית. הזכרון עוד מכיל תמונות מהעבר, אבל לא מייצר תמונות חדשות, ואי אפשר לראות כראוי תמונות ישנות. אנחנו הולכים לחנות הפסטיבל ורוכשים חולצות ותיקי בד. התיקים מתמלאים עד מהרה בכמות בלתי נגמרת של עוגיות שמחולקות במתנה לבאי הפסטיבל.


התה מחמם את הידיים, והעוגיות מחממות את הלב

 "פרפטואום מובילה" היא הפקה גרמנית, שלא הבנתי כלום מהתיאור שלה. אבל המושג הזה, ששימש השראה ליוצרות/ים רבות/ים (כולל חברי עודד ליפשיץ, בשנה האחרונה), נשמע לי כמו סיבה טובה לבחור בהצגה הזאת. אני מקווה שהיא תצדיק את הבחירה.
גרמניה, שעה ורבע, לכל הקהלים, טכניקה מעורבת, ללא מילים.


Wandertheater Ton und Kirschen Perpetuum Mobile by wirksam45

בשתיים בצהריים, בחסות הגשם, אנחנו מגיעים ל-Cour Rimbaud  וצופים בהצגה "פרפטואום מובילה" מגרמניה. מכיוון שיורד גשם לסירוגין וההצגה מתרחשת בחוץ, פותחים מעל חלק מהקהל שמשיית חיפוי שמספיקה לחצי מהקהל בערך. אנחנו מתמקמים בחלק האחורי, בעמידה, כדי לאפשר לעצמנו תנועה חופשית מהאיזור המחופה לאיזור שניתן לראות ממנו קצת יותר טוב. באופן אירוני, כשאנחנו נאלצים לעמוד מתחת לשמשייה, הצופים שיושבים בשורות הראשונות ולא מתחת לשמשייה פותחים מטריות ומסתירים לנו.
מה אפשר לומר על ההצגה? בעיקר, שהרוב לא מובן, אבל מהנה, מצחיק לפרקים ומרתק כל הזמן. לפני תחילת ההצגה הוזמן הקהל להציץ דרך חורים בכדור פיברגלס גדול. מה שנגלה לנגד עינינו היה מיניאטורה של עולם כאוטי שסביר להניח שהוא העולם של הדמויות בהצגה. בין גולות הכותרת: תורן שפוצח בשירה אופראית של גוסטב מאהלר ופורץ בבכי, אביר אמיתי שנלחם על כבודה של רוזנת בובתית, מופע מאולתר של קומדיה דל'ארטה וסצנת ריקוד עם חפצים. השחקניות/ים הן/ם מולטי טאלנטיות/ים ומתמרנות/ים בין הפעלת בובות, משחק, שירה, ריקוד ונגינה. בהצגה גם פגשנו שניים מהשחקניות/ים שהופיעו בהצגה הצ'יליאנית מאתמול בבוקר. שוחחנו איתם והחמאנו להם על ההצגה המשובחת.

אחר הצהריים נלך להצגה "The Adventures of White-Man", הצגה פוליטית על יחסי שחורים ולבנים בארה"ב. למעשה, מדובר בחזון שלפיו, בשנת 2040, הלבנים יהיו מיעוט בארה"ב. כל ההצגה משתמשת בצעצועים ובמה שהאמן מגדיר "קיטש וג'אנק". נשמע מעולה.
ארה"ב, שעה ועשרה, נוער ומבוגרים, בובות משחק, אנגלית וצרפתית 


ההצגה נערכת בתוך אולם (לשמחתנו). עוד שמחה קטנה: ההצגה אמורה (לפחות לפי התוכניה) להיות באנגלית ובצרפתית, כך שאת האנגלית נוכל להבין. זו ההצגה היחידה מארצות הברית בפסטיבל השנה. לא הבנתי נכון את התוכניה. ההצגה אכן מתייחסת לאדם הלבן ולועגת לתחושת העליונות שלו, אבל אין התייחסות ליחסי שחורים-לבנים, אלא לשחצנות של הלבנים כלפי כל גזע ומין אחר. הבובנאי המוכשר והמצחיק, פול זאלום, מתחנף לקהל הצרפתי ברובו ומשתדל לדבר בצרפתית כל הזמן, אבל ההערות הספונטניות שלו הן באנגלית וכמעט רק אנחנו צוחקים מהן. הוא גם אומר בצרפתית, בעוקצנות, ש"צרפתית היא השפה האוניברסלית"... התוכניה מספרת לנו שמדובר בהצגה שמורכבת מפריטי קיטש וג'אנק, ואכן – כאלה יש כאן למכביר: בובות חיזרים מפלסטיק ירוק, שמש שהיא ביצת עין מפלסטיק, טורנדו מסלינקי (הקפיץ הזה, שיורד במדרגות). ארנק בצורת טלויזיה עם בובת שועל נוהם בתוכה היא, כמובן, פוקס טי.וי. ההצגה עוקצנית, מצחיקה, מופעלת מדהים ומלאה פאנצ'ים זריזים, שאת חלקם (אלה שהיו בצרפתית ולא מגובים באימג' חזותי) החמצנו, אבל זה לא משנה. אנחנו יוצאים בתחושה נהדרת.

בשבע בערב נצפה בהצגה "ספרינגוויל". תיאטרון חפצים שמשתמש בארגזי קרטון כאמצעי עיצובי מרכזי.
אני זוכרת לפחות שלוש הצגות שראיתי בישראל, שכבר עשו את זה, בדרגות תחכום שונות. עם זאת, נראה לי שהחומר הזה עוד לא נשחק עבורי, עם כל מה שהוא מייצג.
בלגיה, 50 דקות, נוער ומבוגרים, תיאטרון חפצים, ללא מילים.

http://www.mietwarlop.com/index.php?/root/springville/
ככה נראה קתרזיס
עלינו למהר, כי יש לנו פחות מחמישים דקות להגיע לאולם בצד השני של העיר. אנחנו מתחילים ללכת בגשם, עוקבים אחרי המפה המאויירת של הפסטיבל, שמכילה מידע חלקי בלבד. בעודנו צועדים במהירות, בלי מטריות ומעילים (והנעליים שלי כבר היו ספוגות היטב), אנחנו שואלים אשה איך להגיע לאולם. מראים לה את המפה, והיא מצביעה לכיוון שאליו ממילא הלכנו. אנחנו מודים לה וממשיכים בצעידה מהירה. האשה פונה אלינו שוב, ובעקבותיה גם בן זוגה, והם מבקשים מאיתנו להציץ במפה. הם אומרים לנו משהו בצרפתית, אבל אנחנו לא מבינים, וממשיכים בדרכנו, זועפים ורטובים. הדרך לא נגמרת. פתאום גיל שומע צעקה מעבר לכביש. הזוג לקח את המכונית, והוא מסמן לנו להצטרף אליהם לטרמפ לאולם. גיל מניח שהאשה גם הולכת להצגה שלנו (אני מניחה שהם חוטפים אותנו כדי לקצור לנו איברים). הם מסיעים אותנו לאולם, שם משתרך כבר תור ארוך. מסתבר, שהם עשו את זה מתוך נדיבות לבם בלבד, ושאף אחד מהם לא מתכוון ללכת להצגה הזאת. הם ללא ספק עשו לי את היום יותר מכל דבר אחר. אולם ההצגה הוא, כמו הרבה אולמות אחרים בפסטיבל, אולם ספורט. אני ציפיתי לתאורת תיאטרון, אבל לאורך כל המופע דולקים אורות פלורסנט מעיקים, גם על הקהל. אבל ההצגה הזאת מעיקה מכל כך הרבה סיבות. הקצב שלה סופר-איטי. כל פעולה פיסית אורכת דקות ארוכות, והאימפקט הכללי הוא רחמים על השחקניות/ים, שנאלצים לרוץ, להתכופף, לעמוד בתוך אובייקטים לא קלים ולהתרסק לרצפה לא מעט. גיל אומר, שלו המופע היה סרט, הוא בטח היה של לארס פון-טרייר. התעללות בשחקנים. שיא ההצגה הוא בית מקרטון (האובייקט המרכזי במופע) שמתחיל לפלוט עשן צהוב, ואז מתפוצץ, לקול מצהלות הקהל. שטות גמורה. הצגה  מזעזעת. גיל ואני מנצלים את הדרך החוצה כדי לקלל בעברית, בהנחה שאף אחת/ד לא מבין/ה אותנו. את הדרך הארוכה הביתה אנחנו עושים ברגל, ספוגים מים וקופאים מקור. בהגיענו לקמפינג, אני מיד הולכת להתקלח במים חמים-חמים, ואנחנו חותמים את היום בצפיה בסיטקום במחשב של גיל, ביושבנו באוהל. אני מתפללת שמחר תצא השמש.

תגובה 1:

  1. ואו נראה פסטיבל מדהים. תאטרון בובות זו כזו אמנות הולכת ונכחדת לצערי. עולם הסרטים
    פשוט החליף גם את התאטרון האנושי וגם הבובות. חבל!

    השבמחק